יש משהו פרדוקסלי במושג "נצח": אנחנו יצורים זמניים שמדמיינים דבר בלתי נגמר. מירב הלינגר מבטאת יותר כמיהה למה שאינו נשבר – גם כשאנחנו יודעים שכל דבר בחיים כן נשבר בסוף. היא שרה מסע פנימי של חיפוש, כאב, תקווה והתמסרות. השפה פשוטה אך מלאה עומק, עם מטאפורות שמחברות בין גוף, נפש, נשמה ואמונה. זה שיר על כוח הריפוי של אהבה, ושל הבחירה לא לברוח מהעומק, מהפחד, מהעצמי. מבט רחוק, בתפיסה מטפיסית של הקיום.
הלינגר מבקשת לראות את "הפרח" – סמל לתקווה, לפריחה, ליופי גם כשסביבה רק "אדמה", אולי עקרה או יבשה. היא רוצה להאמין שגם בתוך החושך, הכאב או הפחד – יש בתוכה אור, נשמה, נחמה ואהבה. השיר הוא קריאה לא לוותר על האמונה, גם ברגעים הקשים. במקום לברוח מהפחד – היא פונה אליו. לא בורחת מעצמה, מהכאב, אולי מאלוהים, אולי מהאהבה. זהו רגע של קבלה והתמסרות. השיר כולו נע סביב הכוח של אהבה (אולי אנושית, אולי אלוהית) שמחזיקה גם כשקשה.
"יש תהומות לשחרר כדי להדליק את האמונה" "תהומות" – רגשות עמוקים, אולי טראומות, כאבים לא פתורים. "מן העפר הנשמה תבטיח לי למרות הפחד אני לא בורחת עוד ממך" – הפעם "הנשמה" עולה מן העפר – כלומר, גם במצב שפל – יש נשמה, יש ניצוץ.
שורת הכרעה – להחזיק באהבה, לבחור לא לברוח, לשהות באור גם בתוך החושך.
צלילים מינוריים, טון מלנכולי רך ורגיש, עיבוד אווירה אפרורית קודרת שמתחלפים לקצב שמסלק מהשיר את העננה הקודרת ומכניס לדאנס שמאיר את הדרך לנצח של הלינגר, שהוא למעשה – אהבה אולטימטיבית. להחזיק באהבה, לבחור לא לברוח, לשהות באור גם בתוך החושך.
מירב הלינגר עד הנצח
תן לראות את הפרח
כשבחוץ רק אדמה
ומילים טובות לדבר
ולהחזיק את האמונה
שיש בי
מי אני
מן העפר הנחמה
תבליח בי
מתוך הפחד
אני לא בורחת עוד ממך
עד הנצח
עד שלא נשכח
כמה אהבה
להחזיק חזק
עד הנצח
עד שלא נברח
כמה אהבה
להחזיק חזק
את הנצח
תן לראות את הדרך
כשבחוץ האור ירד
יש תהומות לשחרר כדי
להדליק את האמונה
שיש בי
מי אני
מן העפר הנשמה
תבטיח לי
למרות הפחד
אני לא בורחת עוד ממך
עד הנצח
עד שלא נשכח
כמה אהבה
להחזיק חזק
עד הנצח
כדי שלא נברח
כמה אהבה
להחזיק חזק
את הנצח
