אוספים פופוליסטיים בדרך כלל לועסים חומרים מוכרים. רוב השירים מוכרים מאוד. הרדיו טחן אותם עד דוק לא רק בשנים ההן. גם ג'ון לנון נמצא כאן בשיר הרומנטי הכי מושמע שלו – "ברנש קנאי" Jealous Guy. אלטון ג'ון – "נר ברוח", קט סטיבנס – "השחר הפציע" Morning Has Broken. מי לא מכיר?
"פסקול של תקופה"? – כפי שמגדיר את האוסף עורכו אבינועם קוניבסקי. תלוי מאיזה היבט מסתכלים. כלומר בן כמה היית כאשר הלהיטים האלה התנגנו ברדיו. כמה גבוה אתה בסולם הנוסטלגיה. זה לא רק עניין הזה, כי האוסף לא ממש בא לסכם תקופה על מגמותיה הבולטות. הוא נועד להחניף בכמה שיותר להיטים שהזיכרון האישי והקולקטיבי מתחבר אליהם.
דיסק כפול, מצעד פזמוני הבלדות – מהסוג שמכנים "שיר אהבה", עדיפות מנגינות "הורסות" ומצב רוח מדוכדך משהו כשל I'm Not In Love של ההרכב שנקרא 10cc. מצד שני "סופרטרמפ" של "ארוחת בוקר באמריקה" אינו "שיר אהבה" – אלא שיר קצבי מלהיב בביצוע ווקאלי יחיד במינו ובעיבוד עשיר (בין דיקסי לכליזמר) שהפך קלאסיקה, שלמרות השמעותיו הרבות, ממשיך להיות נאהב. לינדה רונדסטאט – אחת מזמרות הפופ-רוק-קאונטרי מיוצגת כאן בצדק ע"י You're No Good.
ואם "לאב סונג"– Easy של הקומודורס וליונל ריצ'י לא יכול להיעדר מאוסף שצריך להתביית על אוטוסטראדת המיינסטרים הסנטימנטאלית של השבעים, פלייליסט גלגלצי מובהק.
אחרי סופרטרמפ, שני שירים שיש לי אלים סנטימנט אישי מיוד – "שנת החתול" של אל סטיוארט ו"בייקר סטריט" של גרי ראפרטי. אם דיברנו על מדד הנוסטלגיה – אז שני אלה גרמו לי לעצור בריצה המטורפת קדימה. ללחוץ Backward בשלט הזמן.
בין הלהקות – ההוליס עדיין עושים לי את זה עם "האוויר שאני נושם" – מלנכוליה שממשיכה לחלחל, וכמה מסעיר להיזכר באהובתי קייט בוש ב"האיש עם ילד בעיני", הבלדה המלודית הקודרת והמכניעה של אריק קרמן – All By Myself, ולסיום הראשון – גיטרת הבלוז של גרי מור מייבבת "מדרכות פריז" בשיתוף Phil Lynott מלהקת Thin Lizzy. זה קטע שתמיד יוציאך רגשית להורג.
דיסק 2: אבבא – "פרננדו" לא משהו שהיום אקנה אוסף בשבילו. אלקטריק לייט אורקסטרה – Confusion – מתקבל בהחלט כחלק מפסקול של תקופה בשילוב התזמורתי של קולות גבוהים בהרמוניות יפהפיות, שיקגו של If You Leave Me Now, חקוק היטב בזיכרון השבעים שלי לאו דווקא במשמעות שלל רוק פיוז'ן, ששיקגו ייצגה, אלא באוריינטציה ששלטת באוסף – רומנטי ומחניף.
מבין הזמרות אני מתרפק על ריטה קוליג' של "אנחנו לבד" אבל יותר על מיני ריפרטון עם ציוץ הציפורים והקול שמטפס לשמיהם (של הציפורים) ב-Lovin' You. אם לאב סונג – זהו שיר אולטימטיבי. "יום אחד בחייך" של מייקל ג'קסון – מהימים שילד הפלא היה ילד פלא בלי סיבוכים – מפעים את בלוטות הנוסטלגיה.
גם בדיסק הזה המגמה לא "להכביד" על האוזניים, ללטף, לענג אייר סולפליי – All Out Of Love, דמיס רוסוס – Forever And Ever, נילסן – Without You, דיאנה רוס בשיר הנושא מתך Mahogony, קריסטל גייל בבלדת הפופ קאונטרי מכניעה עם ב"האם זה לא הופך את עיני החומות לכחולות", ואם זמרי קאונטרי – קני רוג'רס בקאבר ל"ליידי" של ליונל ריצ'י.
אז מה? לא חייבים סיכומים: זה מה יש. לא פחות לא יותר. תרצו – פסקול של תקופה. תרצו – עונג של להיטי עבר, תרצו – ערוץ המיינסטרים המחניף שלא יאכזב גם בזמן הזה.
Chicago – If you leave me now – 1977
