אהוד בנאי צילום מרגלית חרסונסקי

אהוד בנאי והפליטים 30 שנה לאלבום

מה אגיד – שגיליתי אהוד בנאי חדש? ממש לא. הישן והמצוין, נשאר חם, משוחרר, רלוונטי, וגם בהרכב הזה, שאינו "הפליטים" השלם, מצליח לחבור אל הקלאסי ולהוציא מהשירים הישנים את המיטב

בארבי ת"א
5/5

השיטה עובדת. תן שם של אלבום "מיתולוגי". תן תאריך עגול המאזכר שנת יציאתו. חבר ביניהם, ויש לך סולד אאוט – במיוחד אם אתה אהוד בנאי.
שלושים שנה ל"אהוד בנאי והפליטים" – איך אפשר להתווכח עם יום הולדת שכזה. אבל אם יש תקליט שראוי לתזכורת חגיגית – אין כמו האלבום הזה. ראשית האלמנט המיתולוגי קשור לעובדה ששניים מהנגנים בו יוסי אלפנט וז'ן ז'ק גולדברג אינם איתנו. שנית: אלבום רוק ישראלי פורץ דרך לאותה תקופה. שלישית: הוא ממשיך להיות רלוונטי. השנים חלפו, הבעיות שאהוד בנאי מעלה – לא. מהפועל השחור, דרך הנמלט מגורלו אל עיר המקלט, הפועל הערבי, המוסיקאי שנטל את חייו, האיש האבוד והתלוש במציאות המשתנה, ועד לפועל הבמה, האחרון ש"סוגר את האור".
בנאי הציג תמונות מחיי היומיום של אנשים בחברה הישראלית, ובתוך כך האיר עליה ועלינו בזרקור חזק. זה היה אלבום של זמר שב-1987 לא חשש לזעוק את זעקת האחים כהי העור, שכל מה שנשאר להם זו עבודה שחורה.
בנאי נמצא עם האלבום הזה במסע מתמשך. ב"מלנכולי" הוא פוגש פרצופים לא מוכרים, מדורה של נוודים, רכבת של חצות, ילדה של נוודים בצל הסמטאות.  גם שיר של מראות בדרך אל ההיא שחיכתה לו ברציף הדיגים. פולק סונג אוריינטאלי מסתורי משהו, נוסטלגי משהו, ועם הרבה נשמה. בהופעה הוא התנגן כשברקע צללית בתנועה של אורי קצנשטיין, אלמנט ויזואלי נדיר ביופיו.
"עבודה שחורה", שפתח את הערב, נשמע עדיין השיר הכי סוציאלי שנכתב במקומותינו. בנאי זועק את זעקתם של מיעוטים סובלים במדינת הבלבול הגדול, שגזענות קיימת בה על כל צעד ושעל. הקהל חוגג ורוקד את השיר. הוא הרי מגיע בשביל הפאן והגרוב, לדעתי, פחות בשביל ההזדהות. גם כשבנאי מגיע למחסומים בעזה ב"ערבב את הטיח" בשיר על הפועלים שבנו לנו את הבתים – יש אווירה חמה באוויר. כנ"ל שיר על עם כעדר ללא מנהיג סביב עגל הזהב, שמחפש לו דמות אב. כמה זה ממשיך להיות אקטואלי. המוסיקה של  אהוד בנאי קצבית דרמטית, תזזיתית. סוחפת.
עד שבנאי סגר את האור עם "עד הפעם הבאה" בסוף הערב, בסולו אקוסטי למהדרין, קיבלנו את תקליט "הפליטים" עם לא מעט תוספות מוכרות ופחות, ביניהן "א ידישע רסטהמן" עם הראפר נצ'י נצ' – שהתאים את הסגנון שלו לשיר כאילו נולד לזה. נצ'י נשאר לעוד 4 שירים – לא משהו שהיה חיוני למופע של אהוד.
אהוד בנאי סוף 2017, שלושים שנה אחרי אלבום הפליטים,  מחבר תחנות  למופע המעיד כי הוא אחד היוצרים הוורסטילים האותנטיים של המוסיקה הישראלית. אם אינכם יכולים להגדיר רוק ישראלי מהו – קחו אותו. סגנון בפני עצמו. עולם ומלואו של שירים, סיפורים, צלילים, בבואה של ההוויה המקומית מזווית של משורר פופ, רוקר וזמר עם. אהוד בנאי, אם לומר את זה בפשטות, הגיש את ההופעה הטובה ביותר שקיבלתי ממנו אי פעם. אנרגיות מוספות, עיבודים עשירים בהפקה של גיל סמטנה, עם נושי פז שחשמל זורם מכפות ידיו בצליליו הייחודיים בגיטרה, מאיה בלזיצמן, שמנגנת צ'לו ושרה מתוך אהבה גדולה למוסיקה, וצוות הקשה שמעניק אנרגיות מוספות אדירות – ערן פורת ואלעד כהן בונן.
מה אגיד – שגיליתי אהוד בנאי חדש? ממש לא. הישן והמצוין, נשאר חם, משוחרר, רלוונטי, וגם בהרכב הזה, שאינו "הפליטים" השלם, מצליח לחבור אל הקלאסי ולהוציא מהשירים הישנים את המיטב בעיבודים שמקיימים יחסי אהבה איתו. במשפט אחד לסיום:  בנאי והפליטים ראויים לחיי נצח. הם כבר זכו בהם. שלושים שנה קטן עליהם.

שירים: עבודה שחור, זמנך עבר, דם, ערבב את הטיח אחמד, מרקיסטן, מלנכולי (צללית – אורי קצנשטיין), א ידישע רסטהמן (עם נצ'י נצ), הריני, (נצ'י), עגל הזהב (עם נצ'י), דוד ושאול (עם נצ'י) עיירה בדרום, סטארטר, ז'ן ז'ק מון אמי, הפרשים, כל הזמן באווויר, ילדי הלילה, עיר מקלט הדרן 1: פועל במה, ממשיך לנסוע הדרן 2 : אש, פלורנטין, ג'מלי פורוש, עד הפעם הבאה
נגנים: גיל סמטנה – בס והפקה מוסיקלית, ערן פורת – תופים, נושי פז – גיטרות, אלעד כהן בונן – כלי הקשה וסאמפלר, מאיה בלזיצמן – צ'לו ושירה, אורי קצנשטיין – תנועה צלליות

צילום: מרגלית חרסונסקי

ערבב את הטיח

 שאול ודוד (עם נצ'י נצ')

א ידישע רסטהמן (עם נצ'י נצ')

מלנכולי

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן