לי קוניץ העיר למישהי שישבה לידי בשורה הראשונה על שלא מחאה כפיים אחרי סיומו של קטע. קוניץ לא כעס. הוא היה משועשע, או נראה כמי שמחפש דרך לשעשע עצמו. אפילו שרק "שריקה פושטקית" כמו בשתי אצבעותיו אל הקהל. אחרי כל השנים האלו על תקן ענק ג'אז, הוא יכול להרשות לעצמו גם לדבר שטויות בין הקטעים, אפילו לא לכבד מעמדו כענק נגינה שמככב בדפי ההסטוריה של הג'אז. לתת לנגנים הישראלים המוכשרים שלצידו לנגן ולהתבטא. די בכך שרוחו שרתה על ערב הסטנדרטים הזה. שהוא כיוון אותו ברוחו.
האיש בן 83, ממנהיגי ה – Cool Jazz, בהסטוריה של שיתופי פעולה, בין השאר בהקלטה ההסטורית – Birth Of The Coll של מיילס דיוויס, הרכבים של הפסנתרן לי טריסטנו ולשל נגן הטנור לורן מארש בשנות החמישים.
הסרנו את הכובע. נעצנו מבטינו בפלרטוט הקליל של האיש בסוודר פשוט עם הנגנים, שהיו יכולים להיות נכדיו. שמחתי שהגעתי להופעת הערב, השנייה שלהם באותו היום במסגרת הפסטיבל. יובל כהן, מי שזכה לככב לצידו, סיפר כי הייתה טובה מזו של הצהריים.
החמישה נהנו לנגן סטנדרטים. Stella By Starlight, גם Out of Nowhere, Alone Togethe- I Remember April, What is This Thing Called Love, Invitation.
נדמה לי שבעוד הופעה או שתיים, והם יכולים לבדוק את מפת פסטיבלי הג'אז בעולם.  הנקודה היא שאחרי שני מפגשים תישאר מזה לכל היותר ידידות יפה. זה היה מפגש ג'אז של נגנים שיותר מאשר מבינים את השפה, מנסים לא ליפול לשגרת האלתור המשותף. יובל כהן ניסה להוציא את המיטב בנגינת הסופרן. נגן שאני נהנה לעקב אחרי התפתחותו. מעומר קליין לא קיבלתי את מה שאני כבר מצפה לקבל מנגן בשיעור קומתו. גלעד אברו בבס – נפלא. זיו רביץ בתופים – חדור השראה, לא שגרתי, רצינות וחיוך ונשמה.
ג'אז טוב נבחן לעיתים בעצם המפגש – נגניו, איכויות הנגינה, החיבורים, אז גם אם זה לא היה פסגתו של הפסטיבל עדיין – התרחשות ג'אזית ממדרגה ראשונה. בסוף הערב, זו שלידי, לא תאמינו, מחאה כפיים. לא ברור אם מנימוס, או מחשש שקוניץ שוב יעיר לה. אני מחאתי רק מהמחשבה שהמפגש הזה הוא יחיד במינו, אולי האחרון של קוניץ בישראל וגם מהעובדה שיש כאן נגנים ישראלים שכל אחד יכול להיות ענק בזכות עצמו.

לי קוניץ – סקסופון אלט, יובל כהן – סקסופון סופרן, עומר קליין – פסנתר, גלעד אברו – קונטרבס, זיו רביץ – תופים

חמישיית לי קוניץ ויובל כהן