king-sunny-ade-b.jpg

מוסיקת עולם – יש משהו כזה?

הגדרות? חבל על הזמן: מסובבים את הגלובוס בלחיצת שלט. מה שעושה חלקים גדולים בקולקציה לעכשווי ורלוונטי, זה ההפקה המודרנית,

0/5

המושג World Music  מתייחס בדרך כלל לז'אנרים שאינם המוסיקה של צפון אמריקה, גם של בריטניה, סגנונות רוק, פולק, קאונטרי, למשל, אינם נכנסים תחת הז'אנר הזה כמו גם כמה סגנונות אתניים שאינם נחשבים "מוסיקת עולם" כמו רגאיי ג'אמייקני או פופ לטיני.
כמעט כל השאר ממוסיקה סינית מסורתית דרך מוסיקת פולק אפריקנית, מוסיקת ראגה הודית, קוטו יפנית, מוסיקה קלטית, טיבטית, בולגרית נכנסים תחת משבצת "מוסיקת עולם" World Music. מושג שכיח נוסף   Worldbeat המתייחס לפיוז'נים בתחום המוסיקה המערבית, אינו משתייך למוסיקת עולם, ובכל זאת נמצא תחת מטרייתה בשל העובדה שמדובר במוסיקה שלוקחת סגנונות, צלילים, מקצבים ותזמורים ממקורות אתניים שונים.
תחת "מוסיקת עולם" נכנסו גם אמני הקרוס-אובר – מוסיקאים מתרבויות שונות שמקליטים באולפני המערב ויצרו מוסיקה כור היתוך מוסיקלי משלהם.
ראשית הגל בשנות ה-80. במהלך ה-90 מדובר כבר בז'אנר שמייצג היתוכים שונים – בעיקר של מוסיקה אפריקנית כמו הניגרים King Sunny Ade או Fela Anikulapo Kuti הסנגלי  Youssou N'Dour, הקמרוני-צרפתי פרנסיס בביי. בתחילת שנות האלפיים – הז'אנר הולך ומתרחב.  נתקלים בשמות כמו הפקיסטני Nusrat Fateh Ali Khan וזה מגיע עד פרוייקטים בתחום מוסיקת האמביינט (ambient-global) – ע"י סימפול של קולות אתניים ליצירות כאלה ואחרות ועד מזמורים גרגוריאניים שיוצאים  מהאולפנים של שנות האלפיים ועוד.
פריז היא המרכז האירופאי הגדול של מוסיקת עולם. העיר מהווה מוקד משיכה למוסיקאים מצפון ומרכז אפריקה. למוסיקה האלג'יראית והמרוקאית יש נוכחות מאוד מהותית בבירה הצרפתית. מאות אלפי מהגרים מאלג'יר ומרוקו הביאו עימם את צלילי התרבויות המוסיקליות שלהם כמו הראיי הפופולארי באלג'יר (עם הכוכב שאב מאמי), מוסיקת הגאנווה  Gnawa music, גם האוכלוסיה של מערב אפריקה– ילידי מאלי, סנגל, חוף השנהב, גינאה על גווניה המוסיקליים התמזגה בפריז.
בשנים האחרונות  מוסיקה הונגרית ומרוקאית נכנסות תחת משבצת –  "מוסיקת עולם". המושג אינו מתייחס למה שנקרא FOLK MUSIC  במובן הטהור של המילה, אלא למוסיקה אתנית מסורתית  המאופיינת לעיתים באלמנטים של המוסיקה המערבית העכשווית. ככלל, המושג בא להגדיר מוסיקה שאינה "מערבית", ובכול זאת התערתה במערב.
כאמור, סגנונות עממיים  כמו רגאיי, פופ לטיני, סמבה אינם מסווגים דווקא כ"מוסיקת עולם", כי הם מבוססים דיים כסגנונות בפני עצמם.
גם המושגים "מוסיקה אתנית" (Ethnic Music) או NEO TRADITIONAL  נכנסים למשבצת מוסיקה העולם. במונחים מוסיקליים, התייחס המושג למסורות מוסיקליות בעלות סולמות ייחודיים או כאלו שמשתמשות בכלים אתניים מיוחדים – הקורה (מעין נבל אפריקני) הסטיל דראם (Steel Drum),  תוף פלדה העשוי מתחתית פחית שמן מעוצבת בצורת קערה (לאחר שהלמו בה בפטיש) שמקישים עליו בפטישי עץ,  כלי  שפותח בטרינידד והפך כלי הנגינה העיקרי במוסיקה של האיים הקאריביים), הסיטאר – כלי מיתר הודי או הדידג'רידו (Didgeridoo) כלי נשיפה אוסטרלי ארוך.
השילובים מגיעים מכול המסורות – מזרח אירופאית, לטינית, אפרו קובנית, ים-תיכונית, אסיאתית, אוריינטאלית. במונחים אתנו מוסיקולוגיים  נוצר כאן קונטקסט תרבותי – רב לאומי ואתני בסולמות, בכלים אתניים, בתזמורים ובעיבודים.  הז'אנר נוצר גם כתוצאה מגאות בשנות התשעים והאלפיים בהקלטות של מוסיקה שאינה בשפה האנגלית או הצרפתית באולפנים במרכזי תעשיית המוסיקה במערב.
בדיסק האוסף  Megaworld ,  כל מאה השירים שקובצו בארבעה דיסקים נכנסו תחת קטגוריה "מוסיקת עולם", הגם שאין אינדיקציות מדויקות לכך. אולי צריך להתייחס לאוסף כאל האולימפיאדה של המוסיקה. בדיסק האפריקאי נמצאים  – יוסו נ'דור, מורי קנטה, מרים מקבה בדיסק הצפון-אפריקאי בהודו המערבי- חאלד, נטשה אטלס, שב מאמי, לילי בוניש, בוב מארלי..
בדיסק הרביעי הגבולות כבר נפרצים לכל רוחות העולם. יש כאן פיאצולה הארגנטינאי, הדאבלינרי מאירלנד, נוסרה פאטה עלי חאן מפקיסטן, ראווי שנקר מהודו, קוקני אורקסטר מרומניה, ומנשבת פה ושם רוח צוענית. הרביעי מוקדש לדרום אמריקה, ברזיל וקובה. קומפיי סקונדו מבואנה ויסטה, טיטו פואנטה, אורקסטה ארגון, סליה קרוז,מריה בטניה, ג'ילברטו ג'יל.
תרצו  זה סוג של מסע מוסיקלי עולמי שבו מסובבים את הגלובוס בלחיצת שלט. אבל נדמה שמה שעושה חלקים גדולים בקולקציה לעכשווי ורלוונטי, זה ההפקה המודרנית, הפולישים האולפניים, הבישולים.
ההפקה  מתאימה את הסלט למאזין המערבי, מחניפה לו. מבחינה זו, האולפן המודרני הוא שאחראי למעין "צליל אוניברסלי" בז'אנר הקצת מוזר הזה שמקרא "מוסיקת עולם".

הנשמה של מרוקו – OUM – TARAGALTE (Soul Of Morocco)

ממדבריות מאלי ועד לסהרה – צלילים של להקת הטוארג Tinariwen עם הזמרת Oum El Ghaït Benessahraoui מאלבומה מ-2013, Soul of Morocco. לאום, כפי שהיא ידועה בדרך כלל, יש מגוון השפעות, נולדה בקזבלנקה וגדלה במרקש. היא מערבבת חסאני, ג'אז, גוספל, אפרוביט, מוזיקה סופית ונשמה, בהשפעת לא רק מארת'ה פרנקלין או אלה פיצג'רלד, אלא גם משירה מדברית מסורתית. רבים משיריה מביעים גאווה בתרבותה, ובקולה המרשים ולמרות המגוון הסגנוני – היא נחשבת כשגרירת התרבות המרוקאית. עבודת גיטרה מורכבת ובס אקוסטי משתלבים גם עם מקצבי אפרו-ביט, והשיר הזה, Taragalte, הוא אלבומה האחרון, "זראבי", שפירושו "שטיחים" בשפת דריג'ה המרוקאית – מחווה לארוגי השטיחים של הכפר מחמיד אל ג'יזלן.

פסטיבל וומאד – פיטר גבריאל


בתמונות מלמעלה למטה:
 שב מאמי, קוכני אורקסטאר, נוסראט פטה עלי קאן, פלה אניקולפו קוטי, קינג סאני אדה, יוסו נ'דור

 

 

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן