שער

מארחים את מירי מסיקה

הגיפסי קינגס

היכל התרבות ת"א
4/5

הג’יפסי קינגס של משפחת רייס משכפלים את עצמם כל כך יפה, שהם מצליחים למחזר את עצמם באותה נוסחה שהם מריצים 25 שנה, ועדיין להתלהב ולהלהיב. הקהל יודע בדיוק על מה הוא משלם. מה חשבתם לקבל – ראפ פלמקו צועני מודל 2019? החבורה מדרום צרפת, עם שני  החברים המקוריים הנותרים, אנדרה רייס וטונינו באליארדו,  מספקת בדיוק את אותה סחורה מאז שהציגה לראשונה את "רומבה גיטאנו" באלבום הבכורה שיצא ב-1987.
ההרכב, שנבנה משתי להקות של אחים Reyes ו – Baliardos,  ממשיך בהצגה מנצחת, מספק את המקצבים המרתקים המוכרים, רומבה פוגש  פלמנקו ספרדי, סלסה לטינית, פופ  עם וייב צועני. זוהי מוסיקה הכורכת שירה, נגינת גיטרות שוצפת ומחיאות כף  – כדי להגיע אל הלב ואל הרגליים המפזזות. אין כאן יומרה ללכת על פלמנקו טהור על מגוון הדיאלקטים והמקצבים שלו (בולריה, טנגו, אלגריה וכו'.) הג'יפסי קינגס מנגנים בעיקר מקצב יחידי ובסיסי – הרומבה. כל השירים שלהם וכל הכסף שהם עשו הם מהמקצב  הזה.
אחד הסולנים יאיר בפנס של הנייד שלו, ויעשה תנועות שלא ישאירו מקום להיסוס. יאללה לקום. צודק: זה אינו  מופע לישיבה. אתם לא באתם לצפות בנו. תתחילו לזוז. הקהל רק מחכה לג'סטה. זה חלק מהמשחק של הג'יפסי קינגס. השירים קלים, קולחים, מזמינים למחיאות כפיים קצובות, כמו השיר ‘Djobi, Djoba’. הכולל סולו גיטרה מבריק של גיטרסיט בשחורים (האח של רייס). ואת הקצב של 2 מערכות כלי ההקשה עם ההמאראקס והבונגוס. 11 איש על הבמה, אבל הצליל נשלט ע"י גיטרות פלמנקו ושירה ספרדית קולחת, בה בולט החיספוס של רייס. 
מירי מסיקה הצטרפה לחבורה בשני שירים. נענעה כתפיים, הניפה את שמלתה והצטרפה ב- Bailame. מסיקה מריחה להט ספרדי. היא הזמרת להוסיף משב רוח לטמפרמנט של הלהקה. בהמשך נשארה לבד לשני שירים נוספים, ביניהם גרסה ל – Gracias a La Vida, המוכר ממרסדס סוסה. מבחינת ביצועי רגש, מסיקה היא אחת ויחידה, נמצאת חזק בתוך השיר, כמו שחקנית שלוקחת לעצמה תפקיד חיים. יש לה את זה. היא מצליחה להעביר את השיר למגרש שלה בעיבוד מעודן בדיאלקט פלמנקואי ספרדי של איל הלר, שליווה אותה.
אין כאן הרבה מקום לפרשנות. משחק מכור. הג'יפסי קינגס עובדים על קצב, להט, התלהבות, אנרגיות מוספות. ג'סטות של להיטים מרפרטואר הפופ הנצחי מ – ‘Volare’ האיטלקי של דומינקו מודוניו דרך Ramito Violeta (המוכר ממנזניטה או כ"סיגליות" של ברוזה) ועד California Hotel בסיום. בלי הקאבר לשיר הזה לא יתנו להם לרדת מהבמה, ממש כפי שבלי "במבולאו" הג'יפסי קינגס אינם ג'יפסי קינגס. אם בידור, שמחת חיים ואנרגיה משחררת – הביקור בממלכתם של המלכים הצוענים עדיין עושה את העבודה. צריך להודות בלי שמץ של חפירות: הדרך היחידה לחוות באמת את הביצועים של "מלכי הצוענים" היא להגיע  לאחד הקונצרטים שלהם. שום אלבום לא יהווה תחליף לפייסטה הזו.
האם העובדה שהג’יפסי נשארו באותו מקום מבלי להתפתח ולחדש – צריכה לתסכל את מעריציהם? ממש – לא. אין תחליף לטמפרמנט הזה, לקול הצרוד, לקצבים האנרגתיים, לפריטה הוירטואוזית, לג'סטות הגדולות. לא להתווכח עם עובדות: נו דאל מומנט. הגיפסי קינגס לא משעממים את עצמם ואת הקהל גם אחרי 32 שנות מלכות של רומבות פלמנקו קצביות ולוהטות.

צילומים: מרגלית חרסונסקי

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן