הסינגל החדש, "סיזיפוס", שנפתח בשריקה בנוסח המוסיקה של מערבוני הספגטי, נקרא על שם המלך היווני שנענש על ידי זאוס על שניסה להערים על האלים ולרמות את המוות. שיר על מכור לסבל שלו ועל ההשלכות המוסריות. My Finest Work Yet מוצא את אנדרו בירד, סינגר סונגרייטר, רב-נגן, מתמודד עם נושאים הנוגעים במצפן מוסרי בימים טרופים אלה. בירד נוגע בדיכוטמיה כמו הרעיון שאויבינו הם מה שעושים אותנו שלמים -יש אינטימיות שמישהו חולק עם היריב שלו כשהוא נעול בתוך מאבק. "האויב שלי התאהב בי" הוא שר ב – Archipelago.
בירד מתמודד עם הנושאים בגישה ישירה יותר מאשר באלבומיו הקודמים. Bloodless, הסינגל הראשון מהאלבום, משמש מעין תבנית מוסיקלית לשאר האלבום. זהו שיר פוליטי העוסק במה שהוא מכנה "מלחמת אזרחים קרה". כולם משחקים את תפקידם טוב מדי. שחקנים מסוימים קוצרים כוח ועושר מפלגנות. ניצנים של מלחמת האזרחים ופשיזם הם תוצאה של חזית מאוחדת נגד אינדיווידואלים והשמאל. אנחנו יכולים לסובב את הספינה מסביב, אבל צריכים לקחת אחורה ולהיות כנים עם עצמנו על מה שקורה בזמן שהוא עדיין יחסית ללא דם. גם Fallorun עוסק באקלים הפוליטי חברתי בעולם כיום – “We could’ve been together / But you couldn’t stand the weather here”
המוסיקה מגיעה ממקומות של ישירות אמיתית. בירד שלמד מוסיקה קלאסית בצעירותו, מרבה לעשות שימוש בכינור.
ללא קשר לסיווג (אינדי רוק, פולק?) האלבום מסתמן כאחד הטובים של השנה, בירד הוא אמן של סונגרייטינג במובן השלם של המילה, כאשר כל שיר חיוני לתמונה הגדולה. האלבום ה-12 שלו נשמע שיאו של הסיפור המוסיקלי שלו בקריירה של 20 שנה.
ההפקה של פול בטלר, העיבודים מדויקים, מאפשרים למילים ולסיפור להישמע בהירים, חמים, נוקבים. אנדרו בירד לא יתחיל את המהפכה, אבל לפחות שווה שנקשיב לו. הוא מהבודדים שנוכחותו חיונית גם ללא מהפכות.
10. Bellevue Bridge Club