מהרגע הראשון היה ברור, שאזור הישיבה מול הבמה יהפוך שטח עמידה צפוף. לא רק זאת, אלא שאחרי שלושה שירים, הקהל כבר הצטופף מול ברט אנדרסון המטפטף מזיעה. אין לי מושג אם לזה ציפו יושבי הכרטיסים היקרים בשורות הראשונות. רוק לא נועד לישיבה, בטח לא זה של להקת סוויד עם רשימת להיטים לנצח שמייצרת מתקפת להיטים של דרמה ושל סולן אחד ויחיד.
יש להקות שחתומות על תקופה, ושחותמן נטבע על תקופה. סוויד, הלהקה שהוכתרה בזמנה ע"י הניו מיוסיקאל אקספרס – "הלהקה החדשה הטובה ביותר בבריטניה",  מזוהה חזק עם התשעים. והנה, שנות התשעים שוב כאן עם חבורה שנשמעת רוק ליגת על, אף הרבה יותר מהוקצעת מהימים שלפני הפירוק ב -2003 .
כמו להקת הסמיתס, עם המוסיקה של סוויד קשה להתווכח. ברשימת השירים לא תמצא שירים רעים. כמו אצל הסמיתס. המוסיקה כבר רצה לפני הלהקה, מייצרת את האגדה, הופכת אותה  לאחת הלהקות המסעירות והאיכותיות ביותר של הבריט-פופ לדורותיו.
רוק טוב אינו רק מיתוס ואגדות. הוא גם פונקציה של מקצוענות ומיומנות. הגיטריסטים ריצ'ארד אוקס Richard Oakes (שהחליף את ברנרד באטלר) ו- Neil Codling הם  כמו חלקים אינטגרליים של ברט אנדרסון, מסייעים לעוצמות המחודשות של הלהקה לפרוץ.
הקהל הגיע מוכן, כמו הצטייד בשירון שלל שירי הלהקה. בשירה בציבור יש יתרונות וחסרונות. מצד אחד התרגשות גדולה. שבת אחים גם יחד עם סוויד. מצד אחר – שירת יחדיו הורסת שירים. עדיין יש מי שמשלמים בשביל לשמוע את אנדרסון. לא את הקהל. לא את הקול הצווחני ששמעתי מאחורי, ששר באנגלית שאנדרסון לא היה מבין. לא את הרעש הזה שמחרב סאונד.מצד שלישי: הקהל הזה הוא שמצעיד את סוויד לאחד הקאמבקים הגדולים ברוק של השנים האחרונות.
ברט אנדרסון הוא רב אמן רוק ברמ"ח אבריו. הסולן של 2015 כבר חוגג את הסולן הפוסט פאנקיסט הנרקסיסיטי של שנות התשעים, שיצא אז בשנות העשרים שלו למסע של חיפוש עצמי בהשפעת דיוויד בואי של שנות השבעים. היום זה ווייב חדש, אפילו מפתיע בעוצמות שלו. אנדרסון זקוק לקהל הזה שפגש בהיכל, בלעדיו, ההתרגשות  לא הייתה אותה התרגשות.
אנדרסון, (45) עדיין כותב ושר שירים נואשים על אשליות רומנטיות וניכור אישי, אם כי היום זה כבר זמן הקלאסיקה שלו, פחות הנרקסיסט המיוסר, יותר הרוקר שעסוק בלענג הקהל ולחגוג עם כל הלהיטים בהצגה של אנרגיות בלתי נגמרות. מנין הוא שואב את העוצמות המחודשות האלו, את הנגיעות בקהל, השירה בשכיבה?!
יגיעו Animal Nitrate, ושורה של להיטים שנעים בביטחון במסלול מיינסטרים רוק, גם שיר מהאחרון שלהם Bloodsports  שנקרא It Starts and Ends With You  גם השירים הטראומטיים כמו The Living Dead (על התמכרות להרואין) מצטרפים לרשימת המזומרים בהתלהבות ששיאה ב – Beautiful Ones ו – Fashion בגרסה אקוסטית בשיתוף הקהל.
סוויד אינה פורטת על מיתרי הנוסטלגיה. יש כאן עוצמות אמוציונאליות מחודשות. אנדרסון ושות' מעוררים מחדש שירים הנוגעים  לחולשות של האדם הצעיר – אגו, חוסר ביטחון, כפייתיות – בתרגום לצליל שהוא סיסמוגרף המראה כי הקאמבק חזק יותר אף ממה שהלהקה הייתה בתשעים, כשהשירים האלה יצאו החוצה.

Europe Playground, She, Snowblind, Starts And Ends, Trash, Animal Nitrate, We Are  The Pigs, Sabotage, Can't Give Her, Everything Will Flow, Drowners, Filmstar, Heroine, Living Dead, Wild Ones, So Young, Metal Mickey, Beautiful Ones, Fashion, Can't Get Enough

צילום מרגלית חרסונסקי

וידיאו 1: She's In Fashion