וידאו

ושוב הוויל.איי.אם. הפעם הוא מתארח אצל גברת פוסיקט דולס (Pussycat Dolls) שמנסה כיוון סולו שונה, סופט ריתם נ' בלוז פופ מידטמפו, וכמה בטוח ללכת על הכוכב מבלאק אייד פיז. מה ששמעתי זה ביונסה לייט. לא משהו שיכנס למאה הקלאסיים של

וויל הולך סולו המקביל לבלאק אייד פיז. שמענו את זה בהופעה שלהם בירושלים. אני לא מת על ראפ-פאנקי רפטטיבי. אז אולי זה מחמם את הדאנספלור. אבל חסר לי משהו. לא גדל משמיעה לשמיעה.

אחד מהרכבי ה-EMO (סגנון רוק המכיל ואריאציות על רוק מיוסיק) המובילים, כותבים דפי היחצנות. אז ככה: אימו שמימו. זה חתיכת להיט פופ רוק. מה זה מקפיץ לי לראש? לינקין פארק? מלודי, קצבי הרמוני. מה שהחבר'ה האלה מחסירים במקוריות הם מפצים

מאחורי הג'ק עומד ג'ק אולסופ, והכל כמו גם הקול – מקורי בהחלט, מעין חצי-שירה, חצי ראפ, משחק מילים אירוני, משהו על מי שהלך רחוק מדי עם הטריפים של החלומות/הצלחה והפך לקורבן התקשורת. פופ קליט, שנון. ג'אסט ג'ק!

למי שחושב שזמרות סול הן בתקופתנו פס יצור – הנה אחת מקורית שמביאה סגנון בלעדי בטון, בהבעה. ג'אזית, בלוזית. מושפעת מהמסורת, מבילי הולידיי של החמישים דרך הסופרימס של השישים.

אם יש פופ דאנס שחימם/מחמם/יחמם את הקלאבים החורף – זה גואטה בשיתוף קוזי הבריטית. דאנס קלאסי. קול דק, מנגינה וקצב מהסוג שאי אפשר ללמוד בשום קורס ליצור להיטים. וזה להיט.

הקול התפנוקי של רובין השבדית, מנגינה שמתפתחת באיזי, לא ממש מתעגלת בהיסטריה, קצב שמייצר מתח. דאנס באיפוק עם נגיעות אלקטרוניות. הרטביט.

בלעז יש לשלאגר כזה מילה – בריליאנט. הברקה. טופ טן. טופ פייב. והיידי מעולם לא נשמעה ככה. סינת-פופ. שיר חרטה על סיום יחסים. שיר שמציב מחדש את את השוגאבייבז על מפת הפופ. The girls are back.

בלדה הורגת ברכותה. שיר אהבה קוטל במבע תשוקתה. אבריל מטפסת בסולם הרגש כדי להגיע לפסגת הדרמה. הפתעה דווקא מדיסק קצבי שהיא מתפוצצת בו על גיטרות.

טשטוש הגבולות בין ריתם נ' בלוז להיפ הופ-ראפ, לא שיר שגרם ללחוץ רפיט בשלט.

נסיכת הבלאק אייד פיז בשיר מאלבומה The Dutchess. שימו לב למעבר מצליל גיטרה אקוסטית לקצב ולשירת נשמה. אבל יותר מזה – כמה עמוקה וכנה הבעתה כאן. מחלקת אנרגיות. איך שהיא מתכנסת בתוך עצמה בסוף השיר. לא חייבים להיות אוהבי הבלאק

מי אמר שהיא לא חזרה מהמחלה שלה? זה להיט הכי לא שגרתי שקיילי הייתה יכולה להוציא (מהאלבום X) אלקטרו פופ-רוק, והנה קיילי מוכיחה שוב שהיא זיקית. בטח שהבריאה.

מארון סוחבת על הגב סופרלטיב כמו "להקת הפופ הטובה ביותר בעשור האחרון". ובאמת אחרי השיר הזה – קליט, חכם, מיוחד – הסופרלטיב לא צריך להיות כבד עליהם.

אקוסטית ומיתרים מלווים מונולוג אינטימי וטון נוגה של איש מאוהב. בלי בס ותופים, מי שר ככה היום? כמה שהמלנכוליה המתוקה הזו פוגעת.

דראם-ביט מוביל את שיר יפהפה, מזכיר את להיטי המיד-טמפו-גרוב של מדונה, אבל לטעמי ביצוע שעולה על מדונה לפחות בדרגה אחת.

נערים גרמנים מצועצעים הוציאו את אחד הלהיטים היותר יפים ם של השנה. בנוי נהדר, מתפתח נפלא. מה איכפת שזה גרמניה. היי הוטל.

טימבלנד יותר מדי מפיק. דאנס מעודכן ואופנתי כולל אלמנטים של טראנס, אבל סינתטי לטעמי.

דאנס לרצפת הריקודים הגועשת והסואנת. ההפקה המוסיקלית היא כאן משדרג אנרגתי עצום עם אזכורים למוצאה האפריקני, דאנס קליט בנוסחה שהיא מעין תערובת של מדונה ומייקל ג'קסון. דונט סטופ.

שיר דאנס מופלא. מיקה מחזיר את האמון בפופ טוב. קמצוץ בי ג'יז בהרמוניות, נגיעות פרדי מרקורי. להיט ע נ ק.

חיבור בין כוורת וסנדרסון, מנגינה שלא קשורה לזמן, לטרנד. החיוך הזה, הלמה-שנעשה טרגדיה מהעניין הזה הואצפוי במקרה של אולארצ'יק למרות שמדובר בשיר על האכזבה מארץ שהבטיחה כל כך הרבה. אולארצ'יק לא זמר מחאה. לא נוקב  ותוכחני. אז יצא תמים וחמוד שכזה:

מי שלא היה במופע הזה של קוסטוריצה, ד"ר נחה וה"נו סמוקינג אורקסטרה", לא ראה שמחה מימיו.

Simone You're getting older Your journey's been Etched on your skin Simone Wish I had known that What seemed so strong Has been and gone

איך אומר השיר: "שירים שקל מדי לכתוב – זאת לא אהבה" . אז זוהי בדיוק התחושה של כמה שירים שקל היה לכתוב. אבל אצל מומי לוי מילים זה ריתם נ' בלוז. תנו לו לתופף את הקצב באצבעות. נדמה לי שבקונספט

איך אומר השיר: "שירים שקל מדי לכתוב – זאת לא אהבה" . אז זוהי בדיוק התחושה של כמה שירים שקל היה לכתוב. אבל אצל מומי לוי מילים זה ריתם נ' בלוז. תנו לו לתופף את הקצב באצבעות. נדמה לי שבקונספט

ואלה החדשות: לד זפלין 02 ארנה לונדון 10 בדצמבר. היסטוריית רוקנ'רול קמה לתחיה. עכשיו אנחנו בהמתנה. האם זה יקרה עוד פעם? 

שני ענקים בכרטיס אחד. איך לתאר את הצליל ששניהם מפיקים – טאץ' הדדי של טלפתיה? מכל בחינה מוסיקלית, דיוויס וקולטריין נועדו זה לזה.      הרחבה

לראשונה שמעתי אותה בשיר "מדברים בשקט" המלודי-נוגה, במסגרת הפרויקט של עידן רייכל. בטון הנוגה של אורטל אופק גילינו יופי ראשוני, שהשתלב עם העיבוד המיוחד לכינור. והנה, הגיע כעבור תקופה ארוכה יחסית "בשדות של המושב", עם הסלסול והמלודיה המקסימים. אז החלטנו

מה לא עשו כבר מ"יד ענוגה". שלונסקי שכתב היה מתלונן על שימוש יתר. אבל באה יסמין לוי ולוקחת את השיר הזה למחוזות הנפש והנשמה שלה.

מישהו מוכן להסביר, לנמק את ההצלחה של "הבנות נחמה"?  טבלאות המכירה אינן משקרות. שלמה ארצי ועידן יניב ומירי מזיקה ושלומי שבת, אפרת גוש ומוש בן ארי וגם שלום חנוך וכנסיית השכל מביטים עליהן מלמטה כבר כמה שבועות.  העמסנו השבוע מצלמה