האמריקאים ושאר העולם ממשיכים לחזר אחרי הבוסה, במיוחד להיטי ג’ובים. כאן ריכזו בוסה נובות עם כיוונים "קצת אחרים". למשל: אולטה אדאמס בדואט עם אל ג’ארו של "ימי מרס" ו"הנערה מאיפנמה", לי רייטנור בגיטרה עם הפסנתר של דייב גראזין ב"אגווה דה
מסוג אלבומים שנשבים בקסמם מיידית. סלבדור בן 84, יליד גינאה הצרפתית, הוא הכלאה בין ג’ואו ג’ילברטו לאנטוניוס קרלוס ג’ובים. אבל המוסיקה אינה רק בוסה בצרפתית. זה אלבום ג’אז רך, שמשדר אווירה קברטית, בין מלנכוליה לרומנטיקה. המוסיקה מאוד מעודנת. ההפקה והעיבודים
אחד מרביעיית דיסקים "הג’אז פוגש" ׁ(בסדרה הג’אז משתדך גם עם אפריקה, אסיה, אירופה) המראה כמה הבוסה נובה והסמבה שייכים לברזיל. מלחינים: מורילו פסואה, סלבדור פילו, קרלוס ג’ובים, אדו לובו, באדן פאוול, וינישוס, פאולו סזאר פינרו. אני מקשיב לדיסק נונסטופ. כשאדו
נאזרה מייצגת את שלל הקצבים של צפון ברזיל, ובתוכם ה FORRO- שרבים מכירים אותו כריקוד סקסי במיוחד, גם בליווי האקורדיון. אחת הדוגמאות הבולטות בדיסק הוא "ולנטה נורדסטה", המוקדש לתושבים העניים של נורדסטה, שלמרות עניותם, ממשיכים לשיר ולרקוד, כאילו הם שרויים
סי*סה הם קרול סי שמוצאה מהרפובליקה הדומיניקנית והדי.ג’יי UF LOW. הם לקחו הכל מהכל ויצרו סלט בספרדית ובאנגלית, מיקס ניו-יורקי עם רטבים שאומר משהו על איבוד כיוון, והליכה על תמהיל סול-אתני-לטיני, שאינו כבר הברקה מקורית. מצד שני, המוסיקה שהוקלטה על
טניה מריה היא קודם כל פרפורמרית נהדרת, מה שהופך את ההקלטה מהבלו נוט הניו-יורקי, אוגוסט 2000, להכי נכונה להקשבה. יש לה קול חושני, יש לה טמפרמנט והיא מרביצה נגינה נקישתית בפסנתר. התמהיל: סמבה, בוסה, ג’אז ופאנקי. מהר מאוד מתברר שרוב
הג’יפסי של משפחת ראייס משכפלים את עצמם. ארבע שנים אחרי הקודם שלהם, צלילי הגיטרות האקוסטיות ממשיכים לקרטע ברומבת פלמנקו. האם העובדה שדבר לא מתפתח עם הג’יפסי צריכה לתסכל את מעריציהם? תתפלאו – לא. אין תחליף לטמפרמנט הזה, לקול הצרוד, לקצבים
ממשיך למרוח אותי, הולוזו. הוא שר בליווי גיטרה אקוסטית "קנסאו דו אמור" וזה הכי רומנטי שבעולם. הוא שר את "קוקורוקוקו פלומה", וזה הביצוע המרגש ביותר ששמעתי מהשיר הזה. רגשנות אמיתית, רגישות דקה. קול חם. מחובר לסמבה, לבוסה לג’אז, זה נשמע
האוסף של החברה האיטלקית "אירמה", המתמחה בסלסה, מפולפל, מהטובים ששמעתי. מבלי להיכנס לפירוט ההרכבים המשתתפים, צורפו כאן קטעים ברוטבים הכי אותנטיים, לא מנגינות מוכרות, אלא מוסיקה עם התכונות המאפיינות של הסגנון הלטיני קובני. האוסף בשני דיסקים נשמע מסיבה קולחת ומתמשכת
כשלאביך קוראים קייטנו ולוסו, מד הציפיות קופץ. על הדיסק יש ציטטה מה"טיים מגזין" שכותב על מורנו הבן שהוא נשמע כמו האש פאפי ישנוני, שהגיטרה האקוסטית שלו עומדת להתפרק. וזו מחמאה! מורנו בן ה-28 באלבום ראשון עם ההרכב "מורנו + 2".
דיסק להתאהבות מהירה. וינישיוס דה מוראס לא פחות ענק מג’ובים, וכל הארץ טרופית-יפה המקומית חייבת לו המון. דיסק כפול מהופעות חיות שהוקלטו ב-1970-1 עם הגיטריסט המחונן טוקינו, חלקן במועדון LA FUSA בבואנוס איירס, עם שתי המריות של מוראס, קראוזה ובטניה.
פופ ספרדי מתקשר היום לערוץ ויוה, ונדמה לי שגם כאן אפשר להבחין באיכויות. לדרקסלר זה אלבום שישי שבא אחרי FRONTERA. יש לו קול רומנטי רך, הוא יודע לקשט בפסנתר שופני ובקצב אורוגוואיי, והוא מנפק קצב ומלודיות מאוד ידידותיים לכל אוזן,
רוחו של סטן גץ מרחפת מעל ההקלטה הזו. בואו נגיד ככה: טומלינסון נגן הטנור סקס נמצא ממש על גבול החיקוי של גץ, באלתור הפתלתל, בגישה למלודיה. הוא מנגן הרבה ג’ובים, גם קול פורטר, לואיס בונפה. בהרכב אין נגן דרום אמריקני
הזמר ווירטואוז הגיטרה, יליד סנטיאגו, רכב אף הוא על גל הבואנה ויסטה, ובצדק. זה אולי אלבומו המשובח ביותר של מי שמכונה "הקאובוי" של החבורה, במסגרת התחייה המחודשת שהחזירה גם את להקתו "קוורטטו פטריה" לכותרות. הסגנון: הסון-בולרו המוכר, בקצב, בשירה, אבל
פורטוגזית היא בשבילי סינית, אבל אין לי גם מושג איך הזמר הברזילאי הזה כבש אותי מהצלילים הראשונים. אני קורא שהוא חי ויוצר לאחרונה בפריז. זה אלבום שני שלו. סינגר-סונגרייטר וגיטריסט שהזכיר לי גם את ג’ואאו ג’ילברטו ומשהו מז’ובים. הצליל רך,
ג'ורג' בן היוצר של "מה קה נאדה", אישיות לאומית בברזיל, ייצג תמיד את המוסיקה של העם, פנה לכולם, בניגוד לאינטלקטואלים של זרם הטרופיקליה. האוסף הזה משנות ה-70, תחילת ה-80 מסביר את הצלחתו של בן: המוסיקה משקפת את שמחת הקרנבל, את
בטידוס הם ג’יי רודריגז ממייסדי "גרוב קולקטיב" ורון טרנט, די. ג’יי עתיר שעות אולפן, שניים שהלכו בקונספט מסוגנן על אפרו-לאטין-ג’אז-דאנס גרובי. המושג "בטידוס" אומר מילק שייק סגנוני, אבל כזה שמיוצר בניו-יורק, במיקסים הכי מלוטשים ופריכים. רודריגז בסקסופון, חליל וקלרינט מוביל
טיטו פואנטה הוא מלך הממבו, סליה קרוז היא מלכת הסלסה, והאוסף מייצג מיטב מסורת הממבו והסלסה כ"קווימברה", "לה קומבנצ’רה" והקלאסי "אויה קומה ווה". טיטו זה קודם כל מקצוענות בתזמורים, קצב יוצא מהכלל. האלבום נפתח בהימנון ממבו "ראן קאן קאן". סלי
כשבבל שרה אפשר לעמעם אורות. זה הדיסק השני שלה אחרי "טנטו טמפו" המאוד מצליח. מתאים למאוחר בלילה. הבת של ג’ואאו ג’ילברטו שרה רגוע-אלגנטי-עדין-מתקתק, אבל לא מתקתק מדי. קול רך, סקסי. הג’יין בירקין של המוסיקה הברזילאית. בבל מתרחקת מאקספרימנטים. לא היפ
כשסנטנה מארח, אפילו פלסידו דומינגו בא למסיבה. עם מישל בראנץ’ הוא עשה את "משחק האהבה", להיט שלא ממש נגזר מסגנונו. סנטנה אחרי SUPERNSTURAL הוא מוסיקאי שמנסה כל קומבינה מיינסטרימית, והאמת היא שיוצאים לו דברים סוחפים. גם סיל, מייסי גריי דידו
תקשיבו איך לואיס שר את ה"היסטריה דה אן אמור". כמה רגש. ואחרי זה בא "סומוס נוביוס", ואתה נמרח. חוליו היה פעם מלך הפופ הלטיני. מיגואל ירש אותו בגדול. ליבו הלטיני המזמר ייצר 34 תקליטי פלטינה. לא פחות. אם אין לכם
מי שערך את האוסף הזה מבין במוסיקה לטינית, כלומר במוסיקה אפרו לטינית אותנטית, זו הטמפרמנטית שנוגעת בשורשים האמיתיים של הז’אנר. מתוך ה-11 קטעים הקפיצו אותי "בוס טרז ביין" של "קוורטט טרז ביין", חלילו האקזוטי של הרבי מאן בקטע "טודוס לוקוס"
הגיטריסט והמפיק האמריקאי ריי קודר ממשיך להתחקות אחרי שורשי המוסיקה הקובנית הפופולרית, ובהמשך לפרוייקט ה"בואנה ויסטה" הוא חבר לגיטריסט הקובני האגדי מנואל גלבן, בנסיון לשחזר את השידוך שעלה יפה בין הממבו לפופ בין שנות החמישים לשישים, שבין מוביליו הבולטים באותם
