דאף נשמעת בהאזנה ראשונה מהרוקריות המוכשרות שנולדו לזה, יש לה אלט עוצמתי שמתחבר נהדר לגיטרות החשמליות והיא יודעת לנוע בין פופ לרוק, קצבי לסלואיי בשירים על נערות מתבגרות. ולא רק זה – יש לה בלדות נהדרות אחרי כמו "להתעופף". מה
הייתם מאמינים: א-הא רלוונטית עדיין אחרי 21 שנה. הטריו הנורבגי היה סנסציה לא פחות מ"אבבא" השוודית. הם הוציאו 32 סינגלים, מתוכם 10 נכנסו לעשרת הגדולים במצעד הבריטי. הטנור של מורטן ארקט נחשב עד היום אחד הקולות המסעירים בפופ. אחרי 21
לשמוע את אדי ודר שר "איש השעה", שנכתב ל"דג גדול" סרטו של טים ברטון, בצליל אקוסטי, זה משהו שלא שמעתם. האנפלאגד של MTV (הקלטה – 22.10.2003) שיחרר להקות רוק מהחשש לעשות מוסיקה נטולת דציבלים. ללהקה כפרל ג’אם זו אפילו הזדמנות
הרוקיסטים הבריטים האלה נשמעים תוססים ומקפיצים וחריגים בנוסחת רוק שמזכירה את ימי הפאנק העליזים. "אל תהיי ביישנית" נשמע כאילו הם נמצאים במסיבת רוק פרטית. נגינה ראשונית, בסיסית, רעשנית. הזמר הראשי שר את עצמו בטונים משוחררים והקצב מלוווה טקסט שאומר: "אני
המבול הזה של מוסיקת ביטלס מהבויידמים וממרתפים לא ייגמר כנראה לעולם. התעשייה לא תחמיץ הזדמנות לעשות עוד כסף מהאגדות. הפעם משהו שיש לו ערך אספני בעיקר: ג’ון לנון, הקול והגיטרה האקוסטית. – נטו-נטו. הקלטות דמו, קטעים מהופעות חיות והקלטות ביתיות
כשרובי שר Come Undone, ברור לך שקם היורש לפרדי מרקיורי. וכדי לקבל חיזוק לתחושה, נותן ויליאמס דוגמית ל375,000 איש שהגיעו לנברות’ מ-WE WILL ROCK YOU. משעתיים פלוס שהקונצרט הזה נמשך, נשארו אחרי העריכה 72 דקות מ"תנו לי לבדר אתכם", דרך
"עוזב את ניו-יורק" המלנכולי קובע טון לאורך הדיסק. שיר על בדידות שוחקת. "זה קל יותר לעזוב, מאשר להיעזב", שר מייקל סטיפ בעצב עמוק. ב"מייק איט אול או.קיי", הטונים הנוגים שלו אומרים: "האם זה דימיוני, או ששמעתי אותך אומר – אין
לא ידעתי שלשריל קרו יש 17 להיטים מקריירת הניינטיז שלה. "אול איי וונה דו" מוכר היטב. גם "כול יום הוא דרך מתפתלת". בטח גרסת הקאוור שלה ל"דה פירסט קאט איז דה דיפסט" של קט סטיבנס המוכר מרוד סטיוארט. ואני בטוח
אחרי ששמעתי, התעוררה הסקרנות. סאן פרנציסקו על המפה. זה הבלוז-פולק-רוק שמגיע באמת משם, כלומר מהרכב שמחזיר להרבה דברים טובים בז’אנר הזה במוסיקה האמריקנית הלבנה, אבל מביא גם משהו מאוד מקורי, מסוג שמזכיר להקות יצירתיות מהדרגה הראשונה. פיטר הייז, רוברט לבון
