סינגלים חדשים

השם “אליפלט” הוא מפתח בשיר – למעשה אזכור לשירו של נתן אלתרמן – על דמות הבחור הפשוט, התמים, זה ש”לא ידע למה ולשם מה”, והפך לסמל של הקרבה ישראלית מוקדמת. אצל אריאל הורוביץ, זהו אליפלט חדש – לא קיבוצניק, לא

“דיפלומט” של בן אל תבורי ועידו בן דב הוא שיר פופ־ים תיכוני עכשווי בקצב מרקיד, שמלביש טקסט של שבר רגשי וכעס זוגי על הפקה קליטה ומעודכנת. יש כאן דיסוננס מכוון: אתה יכול לרקוד – אבל המילים כואבות, מאשימות, ולעיתים אפילו

זהו שיר רוק איטי, כמעט בלדה, אבל בלי התפרקות רגשית מוחצנת. הדרמה כאן היא פנימית: כאב שמוחזק חזק בבטן, לא מתפרץ – וזה בדיוק מה שהופך אותו לאמין. הדובר נמצא אחרי השבר, לא בשיאו: אין כאן ויכוח, אין האשמות ישירות,

אמיר שדה מציג מונולוג פנימי חשוף מאוד, שמתרחש לא במקום דרמטי או קיצוני – אלא בלב השגרה: "אני הולך ברוטשילד כל היום”. הבחירה ברחובות תל־אביביים מוכרים (רוטשילד, בן־ציון) מדגישה נקודה חשובה: הכאב כאן אינו חריג או קצה גבול – הוא

השירה התימנית־העברית המסורתית היא עולם מוזיקלי עשיר ומדויק, עם מאפיינים ברורים מאוד שנשמרו מאות שנים כמעט בלי שינוי. הבסיס הוא השירה עצמה, לא הליווי: לפעמים תיפוף פשוט (תוף פח, תוף יד)הקול הוא הכלי – גם מלודיה, גם קצב, גם הבעה.

הדימוי הפותח את השיר של אלומאה הוא גם המפתח כולו: "האסימונים בראש נופלים מהר / בלב הם נופלים לאט” זו שורה שמנסחת חוויה אנושית מוכרת: התודעה כבר מבינה, מקבלת, ממשיכה הרגש עדיין משתהה, נאחז, מסרב להאיץ. הפער הזה יוצר את

לב השיר של איתי דדון נמצא בתנועה ברורה בין שני מצבים נפשיים – עבר – בריחה פנימה "כשהכאב הייתי רץ אל הפסנתר / … מסתתר”. הפסנתר משמש מקום מחסה, טיפול עצמי, חדר סגור שבו אפשר לעבד כאב לבד. מול העכשיו

זהו שיר דיכאון מובהק, אבל לא כזה שמתבונן בדיכאון מבחוץ – אלא כזה ששקוע בו עד צוואר. הדובר נמצא במעגל של ריקנות אחרי קשרים קצרים, קנאה ואובססיה, אשמה וחוסר מוצא החזרה על מצבים של נפילה, התחננות ו“שחור בעיניים” משרטטת נפש

השיר בנוי על אירוניה מובהקת: דני סנדרסון ששר ללא הרף על כך שאין לו מה לומר. זהו פרדוקס סנדרסוני קלאסי – ככל שהוא מפרט יותר על רצונו לומר משהו חשוב, כך מתחדדת הריקנות של עצם האמירה. המשפט החוזר "אני רק

במרכז השיר  של אניה בוקשטיין עומד הבית כעוגן רגשי, לאו דווקא כמקום פיזי אלא כמרחב של שייכות, זיכרון וקשר אנושי. המשפט החוזר "יש לי לאן לחזור” פועל כמנטרה, אמירה שמחזיקה את הדוברת מול ריחוק, שחיקה ושינויים בלתי נמנעים בקשר. השיר

מה קורה כשיונה וולך פוגשת רוק? וולך כתבה שירה קיומית, חתרנית, לעיתים מיסטית ולעיתים אכזרית בישירות שלה. הטקסט של "החיים שיש לך” הוא לכאורה פשוט, כמעט מניפסט־עצמי, אבל בבסיסו עומדת אמירה רדיקלית:אין חיים אחרים. אין תיקון חיצוני. הבריאה היא אתה.

 נסרין קדרי יורדת הכי נמוך כדי לתקוף בן זוג בשפת שוק. זהו מהלך מודע, מוחצן ולא מתנצל בפופ-מזרחי קצבי פרחי, כזה שלא מבקש עומק פסיכולוגי אלא כוח, לעג ושליטה. זהו שיר שמעמיד במרכזו לא את הכאב אלא את ההשפלה כהיפוך

 עדן חסון שר וידוי כאב בבלדת ואלס מזרחית, תנועה מעגלית, שמתאימה לטקסט שחוזר שוב ושוב לאותו מקום נפשי: ניסיון להיראות שלם כשהלב סדוק. זהו שיר שמבקש להיתפס כחשוף ואמיץ, ובו בזמן מודע מאוד לעצמו כטקסט של אמן פופ בעידן של

הדואט "כמה לבד לי” מציב הוא בלדת פופ אינטימית על פרדוקס מוכר: בדידות בתוך קשר. זהו שיר שלא עוסק בפרידה חדה, אלא בשחיקה הרגשית של להיות ביחד ולחוות לבד מצב ביניים אכזרי, שבו האהבה קיימת אך לא מצליחה להחזיק. כבר

„בקבוק בים” של תמר ריילי הוא שיר שממקם את עצמו במובהק בתוך מסורת הדיכאון המזרחי, אבל עושה זאת עם מודעות עכשווית, שפה דו־לשונית ועיבוד שמנסה להפוך את הכאב לאסתטיקה. זהו שיר של בדידות שאחרי הפרידה, לא של רגע השבר עצמו,

השיר „לא בבית” של שרית חדד יושב בלב־ליבה של מסורת ים-תיכונית מוכרת מאוד: שיר פרידה נשי שמבוסס על אכזבת אהבה, האשמה, והתכנסות פנימית. זהו נושא נדוש,  אבל הנדושות כאן אינה מקרית; היא חלק מהז’אנר, כמעט תנאי קיום שלו. השאלה אינה

"מה היה מה יהיה” של בן צור יושב בדיוק על קו התפר שבו המוזיקה הים-תיכונית המסולסלת מפסיקה להיות רק כלי ריקוד והופכת לכלי חשיבה. זהו שיר שמרים את הגוף אבל משאיר את התודעה דרוכה, מתנדנד בין שמחה לאמונה, בין עייפות

זה שיר אמוני שמגיע בלי מגננות. לא מתאמץ להיות “גדול”, ובדיוק בגלל זה הוא פוגע. זהו שיר ים־תיכוני במובן הפשוט של הז’אנר: לא קצב ולא סלסול הם העיקר (ויש בו קצב וסלסול) , אלא לב גלוי שמדבר בשפה יומיומית. תומר

"עפיפונים” של אמיר דדון מתרחש על קו תנועה – חיצוני ופנימי – בין עיר למדבר, בין עבר להווה, ובין ילד לאב. השיר נפתח בתחושת אי־שקט עירוני: "פרא לא רגוע בעיר מדבר” – זהו משפט דחוס שמצייר דובר שנמצא פיזית בעיר,

נרקיס שרה אהבה חד־צדדית ואכזבה רגשית עמוקה. היא נמצאת בין תקווה עיקשת לבין התפכחות כואבת. זהו מונולוג של מי שנתנה את כל עולמה – ונשארה בלי מענה. קולה חשוף וזועק. כבר בשורה הפותחת –"אני קוראת לך מסוף העולם / האם

ארז מעיין ויובל מעיין, אב ובנו,  מבצעים שיר שמבקש להישמע פשוט, כמעט אגבי – אבל מתחת לפני השטח הוא טעון מאוד. כמו אצל מאיר אריאל, הפואטיקה היא של יומיום מדבר, סיפור שנשמע כאנקדוטה, עם הומור יבש וחריקות לשון, שדרכו נחשף

השיר שעידן חביב שר מתנהל כמו תודעה עייפה שלא מצליחה להיאחז בסיפור אחד רציף. הכול קורה לאט, כאילו המחשבה נגררת אחרי עצמה, עם מוזיקה שמרחפת ברקע ולא דוחפת קדימה אלא שוקעת לתוך אווירה חלומית. זה לא נרטיב, זה מצב נפשי.

הסיפור של סטפן לגר ממחזר שבלונה של שירי מאוכזבי אהבה: הדובר נפגע ממישהי בעלת התנהגות כפולה, בזמן שהיא איתו – היא חושבת על מישהו אחר, היחסים מלאים שקרים, ניתוקים, שתיקות, הוא מנסה לבנות עולם צבעוני (רוז גולד), והיא רואה הכול

זהו שיר פופ מלודי בעל עומק פיוטי ואווירה כמעט מיסטית, המבוסס על חזרתיות, זיכרון, וחדירה אל תודעה שגבולותיה אינם ברורים. הוא מתפרק מהתפיסות של זמן, מציאות וכובד ומתרומם מעליהם. השיר בנוי כטקס זיכרון פנימי. נעומי טוב אלמליח  נזכרת לא בדבר

דולב מנדלבאום, זמר צעיר הזכור מה“כוכב הבא” (עונת 2024-5) , בעל מנעד קולי מרשים, שר שיר רוק צעיר, קליל-רענן אך טעון רגשית. הדובר מייצג נער/בחור צעיר אחרי פרידה או בגידה רגשית.הוא פגוע, אבל במקום לומר “כואב לי”, הוא מאמץ מסכה

זהו שיר שבמרכזו בחירה מודעת לא להשתתף במרוץ החברתי, במאמץ להרשים, בשיח האגו וב"לחיות את החיים כאילו יודעים". במקום זה הגיבורה מוצאת מרחב מוגן, ילדותי-בוגר, אינטימי עם אחותה — מרחב שבו היא יכולה להיות היא עצמה. זוהר בנאי שרה אותו

השיר "אבו עלי" של מאי טוויק  שמשלב פופ מזרחי, סלסולים וראפ, נכתב בשפה עממית, ישירה ולעיתים פרובוקטיבית. השיר מציג קול נשי חזק, שמשתחרר מגבר שמתנהל מתוך פוזה, שליטה, אגו ושחצנות.הדוברת מציבה גבולות ברורים: "אתה לא מחליט עליי", "אתה לא בשבילי",