סינגלים חדשים

„מפלצת” היא בלדת רוק מלנכולית פנימית איטית, שמתמקדת לא באיום חיצוני אלא בזהות מתפוררת מבפנים. זהו שיר וידוי, כמעט יומן נפשי, שבו הגיטרה החשמלית לא “מובילה” את השיר – אלא נושמת יחד עם הטקסט. המפלצת שבצחי אלוש אינה דימוי פנטסטי,

השיר נטוע עמוק בז’אנר פופ ים־תיכוני מיד־טמפו מרומם נפש, כזה שמאפיין תקופות של חיפוש פנימי וקבלת החלטות. זהו שיר של מעבר: בין ספק לאמונה, בין פחד לרוגע, בין פעולה להשלמה. הקצב הבינוני מאפשר לשיר להיות גם מדיטטיבי וגם נגיש לרדיו,

"לב לבן” של שולי רנד הוא שיר אהבה שיש בו רוך, אבל גם הכרעה. אהבה כאן היא לא מפלט מהעולם, אלא דרך להיות בו אחרת. זהו שיר קבלה לא של רגע שיא רומנטי, אלא של הגעה אחרי דרך ארוכה, יבשה,

"הארץ המובטחת” של דודי בר-דוד משתמש בקצב נסיעה כאלגוריה לחיפוש זהות ישראלית־אישית: בן מול אב, עבר מול עתיד, אמונה מול ריק. זה שיר של נוסע קדימה, אבל כל הזמן מסתכל במראה. כבר מהשורה הראשונה ברור שזה שיר דרך – אבל

זה שיר חזק, מטא-מוזיקלי, וכואב, ובעיקר כזה שמדבר מתוך הסצנה הישראלית אל עצמה. ״תחזור לנגן בס״ הוא הרבה יותר מהוראה טכנית: זה שיר על זהות, אובדן דרך, ועל הצלה דרך מוזיקה. זה שיר דרמטי־וידויי של שלום גד, שבו ערן צור

הפשטות היא הכוח. זה שיר שנשמע כמו משהו שתמיד היה כאן, גם אם הוא חדש. "האחיות" – זוהר גינזבורג, טולה בן ארי, מיקה שדה שרות שיר פולק בסגנון אולד סקול , לא וידוי אישי, לא סיפור פרטי, אלא קריאה. הזמנה

"כמה שלא ניסיתי” הוא שיר פופ רומנטי טהור על אהבה ראשונה שלא קורית. לא דרמה גדולה, לא שברון לב טראגי  אלא אכזבה מתוקה־מרירה, כזו שכולנו מכירים מהגיל שבו הרגש גדול מהכלים שיש לנו להתמודד איתו. כבר בבית הראשון אנחנו בתוך

זה לגמרי אמדורסקי במוד שלו – אינטימי, חושני, קצת מנוכר וקצת פגיע. ״עד שירדו דמעות״ מצטייר כשיר תשוקה לילי, כמעט קולנועי, שמתרחש במרחב שבין גוף לנפש. אין כאן סיפור ליניארי, אלא רצף של רגעים, מגעים והבהובים רגשיים. הכול קורה עכשיו,

המשפט “אני רוצה לשיר” ששרה ליר חוטובלי  לא מדבר על שירה כמטרה בלבדית  שעומדת בפני עצמה. השירה כאן היא דרך לפרוק, דרך להתקרב, דרך להמשיך למרות הכאב, דרך לאהוב. השירה – אמצעי לא מטרה. המלודיה שלה בנויה סימטרית וברורה –

,הכל יעבור” בדואט אברהם טל וטוהר גדסי הוא שיר שנולד במודע מתוך רגע חברתי־רגשי: שיחת סלון, עייפות מהקיטוב, רצון להרגיע. זה לא שיר שנכתב כפואטיקה צרופה, אלא מתוך מצב. השניים מכוונים לשיר מחבק, אופטימי, מפייס, שיר שמניח פלסטר רגשי על

“אמצע העולם” של בן שוקרון הוא בלדת־דרך ישראלית, כזו שנעה על קצב מידטמפו יציב, כמו נסיעה ארוכה בכביש מוכר- לא ממהרת, לא בורחת, פשוט ממשיכה. הפתיחה – “שביל קטן באמצע העולם” היא הצהרה זהותית חזקה: המקום קטן, אולי שולי על

דרך אנרגיה רוקית, שפה חצופה ומודעות עצמית חדה, סטלה מושאילוב שרה שיר אישי מאוד וגם מספיק חד כדי שמי ששומעת אותה ירגיש שהוא נכתב עליה. הבלרינה כאן היא הציפייה להיות עדינה, ממושמעת, יפה במובן המאולף, וכשהיא אומרת: – “אני אף

יערה לוי שרה שרה את שברון ליבה על מערכת יחסים מורכבת בין בני זוג, מנקודת מבטה של מישהי שעייפה רגשית. על משיכה לצד תסכול, על ניסיונות שלא נגמרים, על חיפוש אחרי משהו אמיתי- ועל הרגע שבו כבר אין כוח להתחיל

זה שיר שמבקש לא לצעוק כאב – אלא להודות בו בכאב "לא ידעתי שככה הכאב מדבר/ אולי יכולתי יותר/ אולי יכולתי יותר/ אולי יכולתי יותר". נינט שרה באזור גבוה יחסית, אבל בלי כוחנות, בלי “שואו”, עם תחושת ריחוף שברירי. זה

שיר לוי שר בלדה שמתחילה מהאדמה, עוברת דרך שבר, ומרימה את הראש אל איזו נקודת אור.המסע בשיר אינו ליניארי. אין “עברתי את זה”. להפך: "שוב נכשל ושוב נופל/ אז אני קם ומתפלל” זהו מסע של מצבים חוזרים: נפילה, תפילה, אחיזה

העובדה שענת מושקובסקי שרה מנקודת מבט של גבר אינה גימיק – היא חלק מהאמירה והסיפור. הוא (הדובר)  אינו מאשים אותה בקול רם, לא מציג עצמו כגיבור ולא מתמסכן באופן מוחצן. זה גבר פסיבי יחסית, מתבונן בעצמו דרך העזיבה שלה, תקוע

אופירה שופן שרה בטון: שטוח יחסית, מאופק רגשית, כמעט אדיש במכוון על יחסים עקרים. גם כשהטקסט מדבר על כמיהה, בלבול ורצון – הקול לא מתרגש. הפער הזה יוצר תחושה של רגש קיים, אבל חסר כוח להתפרץ. זה תואם את הדמות

אינטימית נוגה, רגישה ומרוגשת, בליווי פסנתר מינימליסטי, ירונה כספי שרה יחסי קרבה כמצב נפשי ולא רק פיזי. ליבת השיר היא רעיון הקרבה לא כאקט דרמטי או תשוקתי, אלא כמצב שקט, מתמשך, כמעט מדיטטיבי. הדובר אינו מתאר רגע שיא אלא שהייה-

זה שיר עדין וחכם, כזה שבונה את הכאב שלו לא דרך דרמה – אלא דרך הכרה. הניתוח שלו יושב בדיוק על החיבור בין טקסט, מבנה והרמוניה. הפתיחה של אילת רובינסון  כמעט קולנועית: “ראיתיה אישה זרה בפינת רחוב דיזנגוף גבירול”. המיקום

“גבי” של חמסה הוא שיר פופ־דאנס היתולי, הרבה יותר מבדיחה חכמה: זהו שיר שמצליח לארוז זיכרון נשי, עצמאות, והומור חתרני בתוך פופ רטרו לוהט. .“גבי” הוא לא אדם ספציפי – הוא ארכיטיפ: החבר מהתיכון, החבר מהצבא, זה שחוזרים אליו שוב

"להמשיך ללכת” של פינחס מלך הוא שיר וידוי–התחזקות, שבנוי כמעט כמו מסע פנימי ברור: מחושך שקט אל אור אמוני יציב. השיר נפתח בטון שקט, מינורי וכמעט מדובר. ההפקה מצומצמת, מרווחת, מאפשרת למילים לנשום: “חוזר מבית הספר הלבד אצלי בחדר ואמא

“אל תציע לי” של נונו הוא שיר פופ קצבי ומבריק, אבל מתחת לצבעים הניאון והגרוב יש בו אמירה די חדה על זוגיות, בגרות ולחץ חברתי. המעטפת של השיר מצועצעת, תיאטרלית וקופצנית, כמעט ילדותית: טון גבוה, הומור, שמות מפורסמים, חרוזים קלילים.

זהו אחד השירים היותר חשופים ובשלים בקריירה של מרגי –  שיר פופ מינורי, נוגה, שמוותר כמעט לגמרי על זוהר לטובת אמת רגשית. זה שיר על הצלחה שלא מרגישה כמו בית, ועל אהבה שנשארת מאחור כשהחלום מתקדם קדימה. “אין בית” –

“סטרפלס” הוא שיר רוק־פופ מיינסטרים קצבי, שמבוסס על אנרגיה רגשית גבוהה, הפקה עכשווית וקול שמוביל את הכול קדימה. זה שיר שמכוון במובהק לרגע  קיץ, צעירות, אהבה ראשונה ופוגע במטרה. “בסטרפלס בסלעים של תל אביב” –  שורה שמציבה מיד מרחב חופשי,

“גנב מנגינות” של אלון ברנר הוא שיר מטא־אמנותי העוסק בעצם פעולת היצירה, על האמן כמי שלוקח, מפרק, מדביק מחדש, ובו בזמן מתייסר מהשאלה האם הוא יוצר או גונב. ממש אגב גניבה, אני שומע בפתח השיר של ברנר את  “שנים חסומות”

עדי עינב הלפרין שר שיר רוק־פאנקי קצבי שמלביש סיפור של אהבה ראשונה נכזבת על אנרגיה כמעט אופטימית,  וזה בדיוק הכוח והכאב שלו. המוזיקה דוחפת קדימה, בעוד הטקסט תקוע בין געגוע, חרטה והתעקשות. הפתיחה זורקת אותנו ישר לשבר: “עומדת בדלת, בוכה

“נדנדה” הוא שיר על מצב ביניים נפשי – לא קריסה, לא גאולה, אלא התנועה המתמדת ביניהן. כמו נדנדה: עלייה קלה מעל הכאוס, רגע של איזון, ואז הירידה הבלתי־נמנעת. הבחירה  של רן שפירא בפופ־רוק קצבי יוצרת ניגוד מעניין בין אנרגיה מוזיקלית

זה שיר וידוי־בקשה. לא סיפור עם התחלה־אמצע־סוף, אלא קריאה חוזרת ונשנית לעזרה, לנשימה, לחיבוק. ההתרגשות החשופה בביצוע של דניאל כהן  לא מקרית – היא הליבה של היצירה. הדובר נמצא במצב של מחנק, כליאה (גדר, קיר, מנהרה, ערפל), שבר רגשי פתאומי,

השם “אליפלט” הוא מפתח בשיר – למעשה אזכור לשירו של נתן אלתרמן – על דמות הבחור הפשוט, התמים, זה ש”לא ידע למה ולשם מה”, והפך לסמל של הקרבה ישראלית מוקדמת. אצל אריאל הורוביץ, זהו אליפלט חדש – לא קיבוצניק, לא

“דיפלומט” של בן אל תבורי ועידו בן דב הוא שיר פופ־ים תיכוני עכשווי בקצב מרקיד, שמלביש טקסט של שבר רגשי וכעס זוגי על הפקה קליטה ומעודכנת. יש כאן דיסוננס מכוון: אתה יכול לרקוד – אבל המילים כואבות, מאשימות, ולעיתים אפילו