אחרי ארבעים שנות קריירה, ניק קייב מציג את אחד האלבומים הטובים ביותר שלו עד כה, אם לא הטוב שבהם. זוהי מעין מדיטציה מורכבת על המוות ועל האבל הקולקטיבי שלו-שלנו. אני בד"כ נמנע לעשות שימוש ב"מרגש". כאן אין לי היסוס: ניק קייב עשה אלבום מרגש. הפעם המילה מתאימה לי. לא מוצא אחרת. "ריגוש" הוא גם מה ש'Ghosteen' משדר. הוא נוצר מתוך רגש גואה.
ניק קייב כתב את אלבום היגון והצער של חייו, שהוא באופן מדהים, הוא גם אחד המנחמים ביותר. השירים הכואבים ביותר שניק קייב וה- Bad Seeds הקליטו אי פעם, הם גם היפים ביותר. השירים הארוכים העטופים בטון האפלולי של קייב, מלאים בלילות ללא שינה, יציאות ובפנטזיות נואשות של בריחה.
מה עובר על ניק קייב? באתר האינטרנט שלו, קייב הציע למעריציו "אתם יכולים לשאול אותי כל דבר". לאחר מכן הוא ענה לשאלות של עשרות מעריצים, מהטריוויאלי עד המטאפיזי, ברהיטות ובאריכות. המטמורפוזה הזו מגיעה אחרי שבנו ארתור נפטר.
סיבוב ההופעות האחרון שלו שכלל גם את ישראל, התבסס אף הוא על גלגולו החדש – שאלות ותשובות של קהל ללא מנחה. המוות של הבן הביא אותו לדבריו "לראות אנשים בדרך אחרת", מה שהעניק לו "תחושה עמוקה כלפי אנשים אחרים והבנה מוחלטת של סבלם".
עם כל האמפתיה והפתיחות שלו, ניק קייב נותר במובנים מסוימים חידתי. מה, למשל, אמורה להביע עטיפת האלבום Ghosteen – איור נוף קיטשי ואגדי שנראה לא דומה לאחת מהעלונים ההם שמעידים עדי יהוה במרכזי הקניות? גם התיאור שלו באלבום די מעורפל: קייב הציג שמונת השירים הראשונים באלבום כ"הילדים". שלושת האחרים כ"הוריהם"…
Ghosteen נוגע בצער לעיתים כמו בזמן אמת. גם באלבומיו הקודמים קיים האופל של המוות, אלא שהפעם כתב שירים מתוך איזושהי חרדה. הוא מזדהה עם המאמינים האמיתיים שבכו מתחת לרגליו של ישו בצליבה. הוא נצמד לחברות ואהבה בכל צורה שהיא. הוא מאבד את אמונתו, ואז נלחם נואשות על כל אמונה שיכולה להחליף אותה.
Ghostteen המשקף את תחושות האובדן, נוגע ביסודות שפיותו. יש רגעים שהוא כמעט מתפרק, מחזיק את עצמו רק על ידי הכחשתו שהמוות הוא סופי והאמונה שאולי ברכבת הבאה הילד שלו יחזור. אבל אט לאט נאבק בתקווה שמייצרת התהום קיומית הזו. קייב מוצא ביטחון בידיעה שכולנו עברנו איזשהו גיהינום. ההכרה הזו היא ליבת האלבום הנוקב ביותר בקריירה שלו. "אני מחכה לשלום שיבוא". הוא שר בסיום על רקע אפוקליפסה מחרידה בה סוסים צועקים, ישו מיילל וגופות תלויות מעצים. "שלום יבוא", מבטיח קייב למרות שהוא לעולם לא יגיע. קייב מעודד למצוא יופי בכאב, גם כאשר יתכן וקשה לעשות זאת.
אלה ככל הנראה השירים הכואבים ביותר שניק קייב וה- The Bad Seeds הקליטו אי פעם, אבל הם גם יפים עד כאב. את המסע הזה בתוך תוגתו, הוא מוביל באמצעות מלודיות עטופות בצלילי סינתיסייזרים, פסנתרים ואלקטרוניקה. כאב, סיוטים ונחמה מתערבבים בקולו הבריטוני העמוק. בגיל בו זמרים נוטים להתחיל לאבד חלק מהטווח שלהם, נראה שאצל קייב הוא הולך ומתרחב. הקול תואם להפליא את מהות השירים של האלבום.
צילומים: מרגלית חרסונסקי
