שנות ה-60 היו עדים לפרץ מוזיקלי שאין שני לו של יצירתיות מוזיקלית. אוסף השישים השני בסדרה נקרא ע"ש Nights in white satin, הלהיט הגדול של המודי בלוז, אחד הסלואיים הגדולים של כל הזמנים. Nights In White Satin יצא לראשונה בנובמבר 1967, זו היתה יצירת מופת שגישרה בין פופ לפרוג סימפוני, עם טקסט שמקורו ישירות מחייו האישיים של הייוורד. בשיר הוא כלוא בין אקסטזה לייאוש, הורס רומן אהבה אחד תוך שהוא מתחיל אהבה אחרת. השיר שיצא ב-1967 לא זכה להצלחה גדולה בארה"ב, ולו משום אורכו – 6 דקות. בהמשך, כשהאמריקנים החלו לקבל להיטים ארוכים ("היי ג'וד") זכתה גם המודי בלוז להכרה, והשיר הוצא בשנית בארה"ב והפך להיט.
האוסף מתבסס על הקטלוג של חברת Polygram העולמית. לטירוני סיקסטיז זהו אוסף טוב, שאין בו אפילו שיר חלש אחד. כמו כל סדרת Sixties, גם זו מתמקדת ברוק ובפופ, אבל בתוך זה יש מגוון די טוב של סגנונות, מנשמה לפופ לרוק ועוד. וכמו ברוב האוסף מסוג זה, הלייבל כנראה לא הצליח להשיג כמה מהשמות הגדולים ביותר כמו הרולינג סטונס והביטלס, cream ועד להנדריקס, ניל יאנג, פול סיימון וג'וני מיטשל.
אי אפשר להפריז בחשיבותה של המוזיקה בעשור הזה; היא שימשה גם ככוח רב עוצמה לשינוי וגם כהשתקפות של רוח הזמן. כל ז'אנר עיצב את המסלול של החברה מהפלישה הבריטית של הביטלס למנגינות מלאות הנשמה של מוטאון, מהמנוני מחאה ועד רוק פסיכדלי. כשמתעמקים בעידן הזה, מגלים כיצד עלייתה של מוזיקת הפולק העצימה את הקולות המחפשים צדק חברתי בעוד הרוק הפסיכדלי הרחיב את גבולות החשיבה המוזיקלית. מוזיקה הפכה לפלטפורמה חיונית להבעת דעות שונות על מלחמה, זכויות אזרח ודאגות סביבתיות – מה שהפך אותה למהפכנית באמת. מצד שני: כשטרנדים אופנתיים התפתחו לצד סגנונות מוזיקליים – העולם נחשף לחצאיות מיני בשילוב עם מגפי גו-גו או חולצות מעונבות שנלבשו בוודסטוק – ברור שהמוזיקה השפיעה על לבם של אנשים ועל בחירות המלתחה שלהם. לחקור מדוע מוזיקה הייתה כה חשובה בשנות ה-60 דומה למסע קולי בהיסטוריה – מסע שבו החופש מצלצל חזק וברור בכל צעד ושעל.
