חדוה עמרני (75) מנסה לחזור מן העבר. מה הבשורה? אין בשורה. היא שרה שיר על איך יוצאים משיעמום. זה מה שקרה מאז שעזבה את ישראל ללוס אנג'לס? מה היא מציעה – להרעיש, להבעיר את עצמנו, להיוולד מחדש וגם … "לעשות טעות".
קרן פלס מתלהבת לשאול שאלות פילוסופיות שחוקות. מצד שני: לא אתעמת איתה אם היא תתעקש על כך ש"מי אני" היא שאלת מיליון הדולר. תוך כדי כך היא משחילה עוד שאלות טריוויאליות על מהות ושינויים בחיים. סוג של נסיון פלסף פופוליסטי לתפוס
אתי ביטון מסלסלת התרסה לאהוב שליכלך. לפי השיר הבחור ה"משוגע" לא נרגע וממשיך להעלות תמונות, סטורי ולנג'ז. היא כבר נרגעה. לא עובד עליה. לא רוצה יותר לשמוע ממנו, ואם אפשר לעקוץ – אז שידע: "מאמי … הכל מושלם" "בסוף אהיה כוכבת/
הקלישאות המוכרות בשירי הגברים בלילה מאוכזבי האהבה המשוחחים "עם הלבד" חוזרות. ב"כל העיר" מדברים, שהיא כבר לא כאן. מה כל העיר יודעת?! מילא "כפר" או "שכונה" – אבל "כל העיר"? איבוד אמינות על הפתיחה אינו מבשר טובות. אייל גולן אינו
התבוננתי תחילה בקליפ – הוא עוסק באנלוגיות חברתיות באמצעות מלחמות ילדים שונים הנלחמים ביניהם. הטקסט של השיר אינו מוביל לשם. האם יש בכל זאת קשר? האם הוא נעשה על רקע האירועים האחרונים במקומותנו (מחאת האתיופים) דודו טסה נעזר בקולה של זהבה בן כדי להשקיע
איך עושים שלום? שאלת מיליון הדולר, ומאיר אריאל ז"ל נתן עליה את הדעת מהסביבה הפרטית שלו. היתה לו תשובה כל כך פשוטה שהיא נשמעת נאיבית עד גיחוך וחכמה עד – ואללה איך לא חשבנו על זה: קודם כל אני עושה
מסעות רוני ידידיה בשירי אלתרמן, פרק ב'. ב-2015 הבטיח ידידיה על גבי עטיפת "רוני ידידיה וחברים שרים אלתרמן א'" להיפגש שוב בסביבות 2020 לחלק ב'. זה היופי בשירי אלתרמן. הם ימתינו רלוונטיים לעד. מוסיקלית, ידידיה מעולם לא היה תלוי ברוחות האופנה
יוני יעיש בחר שיר מהקלאסיקה של הזמר העברי שיצא במסגרת פרויקט המוסיקה של כפר הנוער קדמה – "מקום של אהבה", במסגרתו יוצאים למסע אישי של סיפור חיים באמצעות כתיבת טקסט ההופך בסוף המסע לשיר. בשיר הזכור מהביצוע האולטימטיבי של רבקה זוהר מהפסטיגל של
זרם התודעה של בן ארצי מתפרץ כמו הר געש. הטקסט הוא כאוס כללי ומפוזר של התרחשויות מבאסות עם אלמנטים הקשורים לסבל האנושי כמו ליצנים וקרקסים, גם מצוקה אישית ("נהייתי חולה בראש") כאשר האופק מבשר אפוקליפסה. לתוך זה נכנס גם משהו
מה היא בדיוק "שוכחת אחרי שעתיים"? שהיא ילדה מבית טוב? מה זה "בית טוב". – עשירים, מתורבתים, מחונכים? פאר טסי יודע אולי טוב מאיתנו (מה היא שוכחת), כי הוא שר את הסיפור כמי שחווה עמוק את הבעיה שלה ואת השריטה
בתוך הנוף – קצב לטיני מלטף לו את התוף. עדן חסון צובע את הנוף שלו הכי מחושב, הכי מוקפץ – לפי רוחות האופנה הנושבות. כשמדובר על חישובים לקראת הופעות הקיץ – אין כמו שידוך עם עדן בן זקן. שילוב מנצח עוד
התבוננתי בקליפ. תינוק, אבא אמא. אושר ואושר, עונג, קורת רוח, נחת. שדות, סלואו מושן בטבע. מה רוצים להגיד? שהיא דומה לאמא? זהו. בכל – מהעיניים ועד הנשמה וגם החוכמה. שיר מתנה יפה לאמא. מרוב אהבתו – מוכן לתת לה את
הטון של ישי רביבו כל כך רחום וחנון, שלא ניתן לערער על הטקסט המקראי הזה. ל"אשרי המאמין" יש משמעות של – מאושר הוא מי שייתן אמון בדבר, ומצד אחר, במבט מהצד – קשה להאמין. אישית, ולא רק משום חילוניותי – אינני מתחבר
אני שולח את הטקסט הזה לפסיכולוג, ואולי גם שיר לוי יצא נשכר ויבין את מהות ההפרעה הנפשית. האם הוא שר "כדי לא לשמוע את השקט", לספר על יחסי אהבה-שנאה עם עצמו, עם הלב שלו? (מה ההבדל? – עצמו לא כולל את
אוהדי ליברפול יסכימו עם רן אלמליח. You'll Never Walk Alone משמש אותם לעידוד הקבוצה על בסיס שיר שנכתב על ידי צמד הכותבים רוג'רס והמרשטיין למחזמר "קרוסל". למה נזכרתי בליברפול? כי "אף פעם לא תלכי לבד" נכתב לסדרה "ליגה ג'" – להבדיל אלף אלפי הבדלות. כל
שיר מודעות לניכור החברתי והבדידות בתוך עולם טכנולוגי שנראה יפה ואטרקטיבי. המבט מהצד על יושבי הבר, על התלמידים בבית הספר אומר דברים קשים על אנשים בתוך המדבר הנפשי של של הרשתות החברתיות. זו תרמית. זו התמכרות שיטתית לבנית התדמית. הוציא
הבנאדם מבואס באפיזודה הנוכחית בחייו. עייף, הסקס לא סקס. העבודה בזבוז זמן. מתברר שגם עם האקסית זה לא היה להיט. גם היא הבחינה שהבנאדם על הפנים. היא לפחות אמרה לו את זה בפנים. ככה אתה לא יכול להמשיך. אתה חי
קובי לוריא את דורי בן זאב חוככים בין השד לכרס. מי ינצח? במציאות המקומית חסרת ההומור, שבה פוליטיקאיות קטנות משחרות לטרף מהסוג המיני כדי לפטר בשידור חי איש תקשורת עתיר מוניטין – ההחלטה לא פשוטה. תקציר הפרק: הוא (ירון) חפן את
מה רוצה תומר בר לומר? שתל-אביב זה רע? זהו? זו כל התובנה. מה אתה באמת עושה פה? מה אתה קובר ראש בחול? אני אחרי שיר כזה אורז ובורח. סביר להניח שגם שכר הדירה יפחת במקום אחר. דקירות ברחוב, פליט סודני
סטטיק ובן אל מסובבים גלובוס. אחרי הסמבה של "טודו בום" נחתו באפריקה ומייבאים "בננות". העיניים שלי נשארו על הקליפ של רומן בוצ'אצקי. לפחות – חגיגה לעיניים, כי השיר עצמו – עוד מוצר אינסטנט מבית החרושת של לירז רוסו וירדן ג'ורדי
גיל אבישי מגייס את הטבע כדי להמחיש מערכת יחסים מפרה, תומכת. תלות הדדית אולטימטיבית . גם אם בשימוש במטפורות, בחריזה ובמשקל לא המציא מחדש את גלגל השירה, עדיין היופי מבצבץ מהשורות של השיר. כמו הפשטות הפיוטית, כך גם המנגינה, הטון השברירי, ההפקה
זמרים צעירים בעלי מנעד רגש אדיר ממשיכים להתבכיין על אהבות אבודות. זה ישתלם להם. לפי הדף לעיתונות – לאושר כהן יש 24 מיליון צפיות ביוטיוב (כמעט פי 3 מאוכלוסיית מדינת ישראל !) על "ברגעים שאת הולכת". גילוי נאות: אינני בין
מרינה פיינגולד ממשיכה לנסות לעלות מן האוב (ילדת הפלא מהשיר "ילדיסקו" ששרה לצד הזמרת שרי בפסטיבל הילדים של 1978) אנחנו 41 שנה אחרי. כדי להמציא עצמה מחדש היא זקוקה לחומרים שיצדיקו את החשיפה המחודשת. פיינגולד מתבססת על מה שתופרים לה. לא מתיימרת
אריק סיני שר געגועים לאהבה של פעם. מנקודת מבטו העכשווית – היתה מושלמת. החיוך, הלילה הקר, השדרה, הירח. הלב שגדל. המבוגר שבך מתרפק. זוהי מהותה של אידיאליזציה. ייפוי המציאות ההיא, אבל גם תובנה מפוקחת, שנשמעת פרוזאית בתוך הפואטי ומקהה הקוהרנטיות
הכי קלישאה: תוציאו ממחטות. לא ציני. זה מחלחל. זה עובר. רבקה זהר מתגעגעת. מטען כבד שמשדר כאב. יש כאן סיפור. דירה קטנה ב – indian road. ילדה בת חמש. עיר אבודה. דמעות של פרידה. ועכשיו – שמלה לבנה מצהיבה בארון. געגועים
יובל מנדלסון עדיין מורה לאזרחות? אם כן, אחרי השיר הזה הוא כבר לא, אלא אם כן מנהל או מנהלת בית ספרו לא נתקלו בשיר או שהם איתו במאבקו הצודק נגד שגרת החינוך המבאסת או שהוא השלים עם המציאות למען פרנסתו.
סאגת גברים בוכים על אהבות נכזבות בז'אנר הים תיכוני תימשך לעד. אין כאן שאלה של מי צריך עוד שירים כאלה. צריך – כי זה חלק מהדי.אנ.איי של הז'אנר. גם דודו אהרון לא יפסח על שיר על אהבה שלא הגשימה את
הקונוטציה לשיר של לאה גולדברג "ולא היה בינינו אלא זוהר" – הפוכה. גולדברג כתבה שיר נעורים צלול, המתאר מפגש אהבה – כולו עדנה, תום וטוהר. לבלוב של גן, פריחת אביב צחורה, השקיפות הצלולה של חלונות מצטלצלים עם רוח. דבר לא
אמיר דדון הפך טקסט קטן ופשטני לדרמת חיים. זה נכון: כמעט כל מבוגר נושא בתוכו איזשהו ילד פנימי, בעל מחשבות, דעות ורצונות משלו, המנותק מהדמות הבוגרת שבתוכו – אליו הוא מתחבר. אותו ילד פנימי מייצר לעיתים תיסכול, כעס, בריחה, פחד מול מסכה החברתית שהלביש
לפי הקליפ – זה לא מסתיים טוב. האיש לא רק שלא עף – הוא יורה במי שאיתו. יש רמזים בשיר? "כלוא בתוך מסגרת… רוקח פה פצצה" אבל מבקש לפזר עליו אבקת קסמים. לא אבק שריפה. השיר כשלעצמו ראפ גרובי כיפי.
