איתי לוי

עשתה מהלב שלו בדיחה, למרות שהיא מקועקעת עליו. למה "בדיחה" כי זה מתחרז עם "מה את צריכה". כותבי השיר הזה לקחו נושא, הכניסו למיקסר מילים ולחצו. מה שיצא הוא מאכל ים תיכוני תפל. מישמש מקושקש לגבר ה"מזרחי" המסכן, שממשיך לקונן

בקומוניקט שנשלח עם השיר מדברים על "להיט שטח" עוד בטרם יצא.  מה זה אומר? שהוא הודלף כדי ליצור באז? שהוא כבר "ויראלי"? אז כן, בסופו של דבר, מדובר בשוק תחרותי ובתעשיית פופ שמייצרת שירים לפי דרישה, כי הלהיטים האלה מביאים

אני מתעב פרודיות במבטא מזרחי מודגש. לא רק שזה פאסה. זה בדרך כלל לא מצחיק. הזמרת שפיטה (רותם שפי)  ראתה בהכוכב הבא לאירוויזיון ניסיון לקדם את הגימיק שלה. "הדיווה הערביה" לפי לשון יחסי הציבור, תעשה הכל כדי לכבוש את העולם עם

איתי לוי נעזר בשרותיו של עוד צמד כותבים (תמר יהלומי ויונתן קלימי) שמייצר שירי שברון לב לפי הזמנה לז'אנר הפופ הים תיכוני. סאגת גברים בוכים בלילה על נטישת האהובה לא תסתיים לעולם. גם הנ"ל עולים על הגל. צריך רק קול

ונפתח בקורס לכתיבה יוצרת: את ה"נו" בתחילת השיר הייתי מעיף. ככה לא מדברים אל בחורה נאהבת, כשאתה פונה ללב שלה, ומהטון ניכר שהבנאדם עצוב, אבל לא עצבני. "סתם כותב" – מיותר. כי  יש ממש סיבה לכתיבה. יש כאן כוונה. לעצם

אם נמאס לה משריקות, הוא מוכן להציע לה טרמפ. יש לו אוטו, כיסוי פרווה על המושבים, כלבלב מנענע את הראש שלו מצד לצד. איתי לוי שר על אחת שלא מוצאת את האחד שלה. בורחת כל הזמן.  איתי לוי צועק את

הוא חיפש את עצמו בין "כל האנשים" (תורידו ציון על ההתנסחות) ורק איתה "מצא את הרוגע". זה אומר שהוא מצא את עצמו בה? האם היא מצאה את עצמה בו? למה שנחפור? בסופו של דבר, הדואט לוקח אל משהו יותר פשוט