אתי אנקרי

זהו שיר של גלות פנימית. ייתכן שנכתב בהקשר של תחושת גלות לאומית (יהדות בגולה), אך ניתן לקרוא אותו גם כאמירה אישית-קיומית: אדם שמרגיש אבוד, תועה בעולם, כמה לחופש – אך גם לבית, ואינו מצליח למצוא אף אחד מהם. השיר נפתח

תחושות אישיות, שכולם מרגישים: יש דבר כזה – מוסיקה של נסיעה. לא לאט מדי. לא מהר מדי. מידטמפו. דאנס לא הכי מתאים לנסיעה בכבישי הדמים הארץ. שירים מסוימים לא רק מצטרפים, הם גם נותנים להרגיש כביש שרץ. אספלט שמתחלף. תלוי

טרנד החזרה למקורות מציף את המוסיקה המקומי. שירי אמונה מושמעים הרבה בין כסה לעשור.  אתאיסט כמוני יכול להמשיך להרים גבה. שירים שנוגעים באמונה משתלטים על הפלייליסטים של תחנות הרדיו. זמרים וזמרות שרים שירי אמונה בסולו, בדואטים ואפילו ברביעיות. כולם מתחזקים,

אני מגלה מחדש את השיר היפהפה הזה בגרסה של אתי אנקרי מתוך "עבודה עברית", אוסף מחווה לחמישים שנות יצירה מקורית. מעט קאברים לשירי נצח מצליחים להתעלות על הביצוע המקורי. כאן זה קרה. בועז שרעבי הלחין את אחד הטקסטים המופתיים שכתב

איך יוצרים שיר ילדים אותנטי?  רוב השירים הקלאסיים שגדלנו עליהם הם לכאורה שירים פשוטים, קצרים ותמימים, שלעיתים קיימים בהם גם תובנות "בוגרות" ומסרים, תלוי מאיזו זווית נכתב השיר.  אימהות יוצרות כותבות בד"כ מעמדה של תמיכה, שמנסה לגעת בנפש הילד, בחיבור

אתי אנקרי ברגעים הכי אינטימיים שלה. שיר כאב ללא נשוא על עזיבת האוהב. לא רק רואים לה בעיניים, מקשיבים ללב. מרגישים את הבטן שלה. כשמדברים על פה ולב שווים – זהו שיר שיש להדגים וללמוד.  הניחוח המזרחי מוזלף אצלה בקילוח דק.  אני

קובי אוז מריץ סדרה על המוזיקה הישראלית בערוץ 11 ("כאן"). הוא מנסה לבדוק סוגיות אחדות הנוגעות ליצירה וליוצרים במוסיקה המקומית, אולי גם להגיע למסקנות. פרק 2 "שמע ישראל – הצליל של האמונה" מנסה לבחון את הקשר של המוסיקה הישראלית ל"עולם

קחו את החוברת המהודרת שאתי אנקרי צירפה לאלבום. תוספת חיונית לא רק להבנת האלבום, אלא גם חלק בלתי נפרד מחוויית ההאזנה לו. היא שזורה מילים בשפת המקור התוניסאית, הסברים, ציטוטים, איורים וכתיב (פונט) בעל אופי יהודי עתיק, מעוטר בסגנון מסורתי.

אתי אנקרי מכנה את הערבית שבפיה "ערבית יהודית". החיבור שלה לשפת הקודש העברית הוא סוג של הצלבת תרבויות (קרוס אובר) מוצלחת מאוד בהדגשת המנגינה העגולה והשירה הנינוחה הספוגה באהבה אמיתית. השילוב של קולות נשיים בעברית יוצרת שעטנז יפהפה בין שתי

בסוף הערב הבנו שאסור היה לעזוב לפני הסיום. אילנה דיין המנחה סיפרה, שהיא למדה מחוה אלברשטיין עברית, כשעלתה לארץ, וגם סיפקה עובדה: חוה היא הזמרת המושמעת ביותר ב"ארבע אחר הצהריים". מחמאה? אחרי הכל, מדובר בתוכנית רדיו מנומנמת, מצעד פזמוני העבר,

אחרי מסע מוסיקלי של 35  שירים, ו-150 דקות,  אפשר לומר: ראינו לה בעיניים, הקשבנו לה ללב. הרגשנו את הבטן שלה. התעצבנו ושמחנו איתה. מתאבנים: "געגוע" ו"לוליטה", שממשיכים להעביר צמרורים. אחר-כך מגיע "לך תתרגל איתה" הקליל ו"רואה ל בעיניים" הדרמטי והטעון, גם