תנו לשלומי שבת לשיר את הטקסט הכי קיטשי בימים אלה של טרגדיה לאומית ומלחמה, והוא יישמע הכי אמין. תן לרגש העגמומי רוץ לפניך. איך התהפכה בבת אחת המדינה. שלומי שר על "גורל משותף" וה"ביחד", על התקווה שזורחת מתוך הייאוש, על
כבר 19 שנים שאריק לביא לא איתנו. זמר אחד ויחיד ופרפורמר ענק. זיו רובינשטיין בחר לחזור אליו ב"למה לא אמרת לי". בחירה מצוינת.. השיר הזה אולי יותר משירים רבים אחרים בביצועו מגלה כמה לביא היה זמר ייחודי שהטמיע את אישיותו
תעבירו לפסיכולוג את המשפט: "אני לא הצלחתי מעולם לחיות את החיים שלי". זיו רובינשטיין ישמח לשמוע אבחון מצב. הוא הרבה יותר חזק מהמשפט "השדים שבראשי/ יוצאים כבר במחול/ ודימיוני נכנע לתעתוע", או אפילו האמירה האקראית "בין השקר לאמת/ ישנו מדבר
זיו רובינשטיין עושה שימוש בסיפור בריאת העולם כמטפורה על התקופה הזו בארצנו. יש שיאמרו – מטפורה מוקצנת מדי כדי להאיר את המציאות הנוכחית, כי הרי במקרא מדובר בשינוי סדרי עולם. מצד שני, יש מצב שהאירועים של ימינו הניעו את רובינשטיין
עוד שיר אהבה לירושלים? יופייה, ניחוחותיה, הכיסופים, התפילות, הדמעות, וגם איזושהי אמירה על נצחיותה כבירת ישראל. מסוג השירים שאתה קורא ואומר: מה חדש? כששלומי שבת מתרפק על ירושלים, זה בכל זאת משהו קצת אחר. עניין של התחושה שמבפנים שהקול משדר.
