תומר בירן

 צודק שלומי: שרים כל הזמן על אמא. ומה עם אבא? הרי גם אבא יש רק אחד. השיר בא לתקן את המעוות. ואתם חושבים ששלומי ישיר אחרת על אבא מאשר על אמא? יעשה מאבא איזה רוקנ'רול מקפיץ, סמבה לוהטת. ריתם נ' בלוז מקפיץ.  נו, נו,

מארינה מקסימיליאן שרה משבר יחסים. עולמות שהפכו מנוגדים. גם חופשה, שכביכול מסמנת בריחה למקום רחוק, לא תצמצם מרחקים שנפערו ביניהם. מארינה נוגה, קודרת, משדרת דכדוך וזעקה במנגינה המכילה את התחושה. השיר מוליך במסלול ישיר אל הסיפור שלה. אין כאן תיחכום

מוצאת עצמה מתגעגעת לתחושות שליוו סיטאוציות ראשוניות של אהבה. פתאום שמו לב שהשתנה משהו בחיים. פרט לשני אנשים – יש בית, סיטאוציה שמשנה נפשית את ראיית העולם האישית. עכשיו התחושות מציפות  מתוך חלום, כי חלום מחזיר ללילות ההם.  מארינה מקסימיליאן

אני אוהב את ריטה סנטימנטלית, גם כשהטקסט והמוסיקה נשמעים מעט תפורים למידותיה בתפרים צפויים. הסיפור שלה: היא באה אליו אחרי רעש גדול להחזיר את השקט. מה קרה? לא ברור אם טיפות כאביו על הבגדים ופחדיו הם תוצאה של יחסים בינה ובינו,

איך הזמן עובר, אבל היא נשארת בתמונה.  החיים לבד ("הכי קרוב אלי") ובלעדיה –"מציירים זכרונות" ופניה מאירות אליו "מתנת שמיים". לך תסביר מהי אותה "מתנת שמיים"? בביקורת אתה מנתח שיר לפי איזשהו רציונאל. המילים, הלחן, העבוד – האם הם יוצרים

נוסטלגיה משדרת בדרך כלל אידאליזציה של העבר. ריטה הלכה על זה. הטקסט מוליך אותה לראות את העבר כמושלם,  מתעלמת מפגמים וממצוקות כדי להדגיש את הטוב האבסולוטי שבעבר. זה העבר הנפלא או שהגעגועים מכניעים?  לא ברור. הגעגועים הם לסוג של דלפוניות

אני מצטרף לשלומית אהרון בקריאתה לשמור על השיר הפשוט, שעלול להיעלם עם רוחות הסתיו – "אם לא ירד כאן גשם של חסד". למעשה – שיר שהוא משל למחסור בכל מה שחברה זקוקה  לו כדי להיות חברה בריאה ושפויה –  נדיבות,

הזיווג אריק סיני-פבלו רוזנברג מעניין, אפילו מפתיע, במיוחד אחרי ששומעים את צלילי השיר. השיר כתוב בלשון יחיד ורבים. "החיים שלנו" וגם "אני סוחב את צער השנים". מצד אחד נימת ייאוש ("החיים שלנו שווים פחות מפרסומות"), מצד אחר, למרות הצער, ניסיון