גילוי נאות: אינני מעריץ של ג'סטין ביבר, אבל אם הייתי בן 15 פלוס מינוס, רוב הסיכויים שהייתי סוגד לו. סתם-סתם. אבל – עם יד על הלב ואצבע על הראש: באלבום החדש יש די והותר חומרים לגרום לגילאי 15-20 להתעלף עליו. גם ניקי מינאג' הבינה שכדאי לה להגיע לאולפניו לשיר שנקרא Beauty and a Beat. היפה והביט. ג'סטין הוא היפה, היא הביט. בגילו – עדיין מוטב שתהיה לו ביט מאשר ביץ' או ביסט.
מי עוד כאן? Big Sean שעושה קצת ראפ על As Long As You Love Me גם Drake ב – Right Here. ו – Ludacris ב – All Around The World. במילים פשוטות: ביבר מחובר לכל מה שנכון, בטח להיפ הופ, וגם קיבל כל מה שהוא היה יכול לאחל לעצמו מבחינת הפקה, ולא אפרט שמותיהם של המפיקים המאוד-מאוד (מלאו החסר), כי מה זה משנה למעריץ בסופו של דבר.
למעריץ ולכל מי שראשו טינאייג'רי: ג'סטין ביבר רוצה להיות המייקל ג'קסון של שנות האלפיים. מוסיקלית, נדמה לי, הוא מתחיל לעמוד במשימה. כל השאר – שלא ידע. חמסה, חמסה.
ואגב, יש באלבום הזה, חומרים מייקל ג'קסונים מובהקים סטייל-סוונטיז (Die In Your Arms) – בלדות סלואו, פופ-ריתם נ' בלוז, סול-פאנקי, אבל גם קלאב דאנס היפ הופ, דאבסטפ ואלקטרוני. הכל מכל. לא השאיר שום ז'אנר בלתי מכוסה. לא השאיר שום ספק שזה הולך להיות טיל מסחרי שיקיף את העולם.
שלפתי משפט מהאינטרנט: Ignore the hate; focus on the positive! Justin Bieber has grown up, and this album is the perfect transition from teen idol, to the Prince Of Pop!
שאתרגם?

Boyfriend