טרדישן רבותי, טרדישן. נייל יאנג חוזר לאחור – אל עומק ההסטוריה של המוסיקה האמריקנית. מי שכבר בשנייה זו מגלה סימני רתיעה – יכול להירגע. ניל יאנג אינו משעמם גם כשהוא חוזר כדי לשיר ולנגן שירי פולק אמריקנים קלאסיים עם הקרייזי הורזס (אחרי הפסקה של תשע שנים), שירים מהסוג שבזמנם נקראו משהו בין "שירי מחאה" ובין murder ballads, חלקם כמו Oh Susannah נכתבו במאה ה- 19, וכאן הם נגועים בתערובת רוק-פאנקי עם מעט גרוב.
המנון הפולק של וודי גט'רי This Land Is Your Land או Get A Job הם שירי פולק קלאסיים מאמצע המאה ה-20. רבים אינם זרים ליאנג. הוא כבר ניגן אותם אי שם בקריירה שלו. את High Flying Bird הוא ניגן בזמנו בהרכב המיתולוגי קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. סטילס מתארח בשיר הזה.
מה עושה פה המנון בריטניה God Save The Queen? מתברר שהשיר הזה היה המנונם של מייסדי האומה האמריקנית לפני ההמנון הנוכחי. לדברי יאנג, כל אחד מהשירים הוא חוט שנשזר באריג שנקרא מסורת המוסיקה האמריקנית, שורשי ה"אמריקנה" במונחים תרבותיים.
לא הייתי מגדיר האלבום – דוקומנטציה מוסיקלית של ההיסטוריה האמריקנית. הגם שקיימת בהם הרוח האמוציונאלית שמנשבת מסגנון מוסיקה כמו הקאונטרי, ז'אנר שממשיך להיות מבוקש ופופולארי בארה"ב.
אם ברוס ספרינגסטין השתמש בעבר כדי להאיר את ההווה, לניל יאנג אין יומרות. הוא חוזר לדהור על הקרייזי הורזס, כי הוא פשוט נהנה לקחת עוד סיבוב, אפילו כשמדובר בהמנון שמשמש היום את בריטניה, לא את ארה"ב, להשתמש בסיפורים ישנים מאוד כדי לספר את הסיפור העכשווי שלו. מבחינה זו – אלבום שהוא ניל יאנג. הוא ולא אחר, אנרגתי, מלא חיוניות. אם "אמריקנה" – אז ניל יאנג. הסיפורים של פעם הם הסיפורים שלו היום.
הרכב: ניל יאנג, בילי טלבוט, ראלף מולינה, פונצו סאמפדרו. נגן אורח: סטפן סטילס ב – High Flying Bird.
נ.ב תקשיבו ל"הו סוזאנה" שפותח את הדיסק. האם הוא מזכיר לכם את "ונוס" של להקת "שוקינג בלו" ההולנדית? יש כאן ריף שהוא ממש גניבה מוסיקלית.
1. Oh Susannah
2. Clementine
3. Tom Dula
4. Gallows Pole
5. Get a Job
6. Travel On
7. High Flyin' Bird
8. Jesus' Chariot (She'll Be Coming Round the Mountain)
9. This Land Is Your Land
10. Wayfarin’ Stranger
11. God Save the Queen
Oh Susannah
