דווקא מתחיל מדליק – סטייל הרולינג סטונס הישנים. ההמשך פחות. קולו הרפה של סנדרסון מספר על דרקונים שמגיחים בלילה ומתעופפים מול חלונו, פורצים את גבולות דימיונו. וכאן במפתיע עובר המחבר לספר על שניים – הוא ועצמו, אחד שפוי השני קצת לא, שמשוחחים עד אור הבוקר. טיפה של הבנה לא תזיק לשניהם. מה עם הדרקונים? נו טוב, הטקסט לא הטרידני כמו המוסיקה הדי סטנדרטית, נעדרת הקסם המלודי. אני זועק בגעגועים לכוורת.
