קשה להאמין שטקסט תיאורי כזה, שמגיע מראייה רבת דמיון הוטען בזמנו בדציבלים של רוק. מצד שני – מכאן נבע קסמו של השיר שערן צור ביצע לראשונה במסגרת "כרמלה גרוס וגנר" של 1991, המשיך להלך עלינו, ומאז השיר הפך חלק בלתי נפרד, חיוני, אקטואלי ברפרטואר שלו. אימפרסיוניזם שמנסה לתפוס את הרגע – התמונה שמורכבת מרסיסי רגש, אבל גם מרכיבי נוף שחוברים יחדיו לידי שלמות אחת של רגשות ברגע נתון אחד.
יכול להיות שהחיבור למיתרים בסגנון קלאסי עשה צדק עם השיר? כלומר החזיר אותו יותר אל קווי המתאר הראשוניים שלו? זיו קוז'קרו אכן הפקיע את השיר מחלקתו המוכרת, העניק לו תזמור סימפוני עשיר. אבל אחרי הקשבה לביצוע המקורי של "כרמלה", התחושה היא שממש לא דחוף לקבל את השיר במהדורה המתוזמרת החדשה. הכל נשמע עדיין נכון בגרסה המקורית – המתח הפנימי, ההתרגשות, פעימות הלב.
משהו כאן
שבור לרסיסים
שרק השמש יכולה לאחות
עור מכורסם
מחוספס מכדי מגע
לא ניתן להפיס בליטוף
השמש תקהה, תיזע
שמים כחולים של דרום צרפת
על גדות הירקון, זבובונים תלויים
ובד חולצה דק – מתנפנף כדגלונים
הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית
תגובה אחת
העיבוד עמוס , יומרני . קשה להאזנה . המרחק בין הפאתוס של כלי הקשת והעיבוד הכאילו סימפוני לבין קולו של ערן צור קשה מנשוא.