נינט דוהרת לקראת סוף ידוע מראש בקצב המושאל מפסי קול של מערבונים. מה מקור השיר האלים בעל הגישה הדטרמניסטית הזו? מה חוותה נינט שהביאה לכתוב טקסט כזה? האסוציאציה הראשונה שעולה היא כמובן פיגוע. גרזן על צוואר-עורק ראשי, שלוליות דם, תחבושות. יש כאן גם "מדים", כך שמתחילה להצטייר איזו סיטאוציה. אבל אז מגיעים ל"מדממת את נפשי", מה שמעניק לפגיעה מימד מטפורי.
יתכנו שני היבטים: כל השיר הוא מטפורי – כלומר מדובר על מצב ידוע מראש – סכנה מתמדת שעלולה להתממש בכל רגע. אפשרות אחרת: השיר מתאר סיטואציה אמיתית, והדוברת ש"מדממת את נפשה" – בעצם מדממת עד שתצא נשמתה. וגם: הכל עניין של מזל/ ביש מזל להיות ברגע הלא נכון במקום הלא נכון ("עמדת רחוק מדי")
המוסיקה היא כאמור – סגנון מוסיקת מערבונים שקוף, אולי שקוף מדי – לא רק קצב דהירה אלא קולות גבריים בנוסח פסי הקול של סרטי סרג'יו ליאונה.
הנרטיב מושר בטון מדוכדך דרמטי שמשדר התרחשות אלימה נוראה. אפשר להישאר באזורי האסון המעורפלים האלה שבין  הזיה למציאות הרת אסון. להאמין להתרחשות הפנימית שמגיעה מהקרביים, כי נינט משדרת משהו שדחוף לה לשדר.

נ.ב אשמח לדעת מה הן תחבושות מסונטטות?