לדניאל ג'ונסטון יש אומץ לעלות על במה עם כרס נשפכת מתחת לחולצה, יד רועדת שאוחזת במקרופון וגם לעשות שימוש בהרכב החימום הישראלי ("סודה פבריק") של הערב מבלי שהופיע איתו אפילו פעם אחת לפני כן. לא יכול להיות שזה אדם רגיל. והוא לא רגיל.
הופתעתי מהקהל: האם גם כאן ג'ונסטון על תקן של קאלט? בכל זאת מישהו צריך להסביר לי איך נערות בנות 16-17 מעריצות אמן נכה נפש בן 52, שהופך דפים המונחים על סטנד כדי לא לפשל עם המילים. (מישהי בסוף הערב קפצה על הבמה וחטפה את המגבת המיוזעת שלו…)
בלצפות בג'ונסטון יש יותר מאי נוחות. איש גדול שנראה מבולבל, משדר שבירות כמו נער מתבגר הזוי. הוא התחיל את הערב בשאלה: איפה אני נמצא? בהמשך חזר על בדיחת קרש העוסקת בהוצאה להורג, ובסיום שר שיר (הדרן) מהלוויה שלו.
מה כואב לו? אהבה נכזבת ומחלות נפש הם מקור ההשראה, למעשה הנער האבוד מתחילת השמונים שהתחלף באדם בעל קול דק מצולק וכואב, שר מחוויות חייו. הסינגר-סונגרייטר (גם הצייר) נראה ונשמע כבלתי ניתן למגע גם ברגעיו האינטימיים ביותר.
ג'ונסטון בחולצת סופרמן הוא האמן שליבו שר. הוא דוקומנטציה מהלכת של חייו. הוא הכריזמה שבאי-הכריזמטיות. את חוסר הנוחות שלו עם קהל מעריצים הוא מעמיד למבחן חוזר בכל מקום. קשה לתאר מה כל כך מיוחד באיש בן ה-52, שמנגן רע גיטרה ושר ברעד, אבל בבארבי הוא הרגיש טוב, והקהל – ככה אני חשתי – ידע למה הוא מגיע.
הקהל נדמה לי לא בא בשביל מופע רוק מהוקצע-מלוטש, למרות שה"סודה פבריק" המקומיים עשו כמיטבם בנסיבות האלו. זה גם אינו פריקשאו. אנחנו נמצאים במופע של יוצר אותנטי, שמנסה להביע רגשית את עולמו. הרוק משרת אותו. כשהוא לא צריך חשמליות – זה יוצא לא אפילו יותר אותנטי. אין אצל ג'ונסטון שום מניירות. זה הוא.
איך להגדיר את הערב? מוזר ונפלא. המוסיקה של ג'ונסטון לא נועדה לכולם. או שאוהבים או ששונאים. כמו דילן הוא הכלי הנכון לבצע את שיריו. הקול שרושם מדויק סיפורי חייו. רגשות מורכבים במנגינות קליטות ובשפה פשוטה למי שמעדיף את החריג , את הכנות האמוציונאלית, גם כשהיא מאוד מחוספסת בישירותה.
*** למרות מחלה נפש קשה (מאניה דיפרסיה) הצליח ג'ונסטון להשאיר חותם על עולם המוסיקה מאז יצאה הקלטת הראשונה שלו ב-1980. הוא הפך לדמות מוערצת בסצנת הרוק האלטרנטיבי ותרבות האנדרגאונד, במיוחד בקרב להקות כמו סוניק יות', יו לה טנגו, נירוונה – ובמיוחד קורט קוביין, שלבש חולצה עליה התנוסס דיוקנו.
עד שנות התשעים, ההקלטות של ג'ונסטון היא בעיקר ביתיות. ליווה את קולו הפשוט ליווה בנגינת פסנתר בסיסית ובגיטרה. סיפורי שיריו התמקדו באובדן אהבה, דיכאון מחוסר תקשורת. המוסיקה שלו ג'ונסטון מאוד ישירה וכנה לעיתים באופן מביך. למרות התנהגותו הלא יציבה הוא נחשב גיבור מקומי בעיר הולדתו שבאוסטין טקסס.
להכרה של תעשיית המוסיקה זכה אחרי שה – MTV שידר ב-1985 תוכנית מיוחדת על סצנת המוסיקה באוסטין. הופעתו של ג'ונסטון בתוכנית הפכה אותו מאגדה מקומית לדמות קאלט לאומית בארה"ב. הצד העגום בכל ההצלחה הזו היה נעוץ בתחושה שמנסים לשווק גם את אי שפיותו ואת דמותו האובססיווית. למרבית הצער, התנהגותו של ג'ונסטון לא סייעה לשנות את הדימוי שניסו לשוות לו – הוא אושפז כמה פעמיים בסוף השמונים.
שירים: Devii Town, I'ii Do Anything But Breakdance, History Of Our Love, Mean Girls, Honey I Sure Miss You, Silly Love, Mind Movies, Rock n Roll, Fish, Something Last A Long Time, Life In Vain, Lousy Weekend, Lost In My Infinite Memory, Go, Love Wheel, Mountain Top, True Love
צילום: מרגלית חרסונסקי
דניאל ג'ונסטון – קטעים מההופעה
