הוידוי של קרן פלס מופנה למי שאיתה – כהתנצלות על העלבונות שהוא סופג. הניסיון הוא לפנות תחילה להיגיון שלו: מי אינו פגיע מפגיעה אישית, מביקורת, למי אין חולשות, מי אינו מכור למשהו, מי אינו לוקה בנרקסיזם. אני שונה מאחרים – על חולשותיי ומגרעותיי.  מבקשת להבין אותה, גם לסלוח.
הטקסט הזכיר לי המונולוג של שיילוק במחזה "הסוחר מונציה" של שקספיר. שיילוק מסביר שהיהודים אינם שונים מאחרים. מבנה התחביר ושיטת הצגת הדברים – נראים שקופים.
הוידוי מוגש עטוף בצליל מיתרים, בקצב מהיר, תחושה של לחוצה, תזזיתית, זועקת "מחר יהיה מחר" – כמו כדי לרכך את הפגיעות והחולשה ולהמשיך את חייה למרות הכל. העיבוד וההפקה הרוקיים מצליחים לבטא את סערת הרגשות, את הלחץ ההיסטרי בה שרויה הדוברת. מבחינה זו קרן פלס מתכווננת נכון למקום הטירופי שהיא נמצאת בו.

גם אני/ אם צועקים עלי גם אני מתקשה לשמוע/ ואם מכוונים אלי גם אני מתפתה לפגוע/ כמוך גם אני אומרת אין דבר/ זה יום כזה ארוך/ מחר יהיה מחר
אם מציצים לי גם אני לפעמים מובכת/ ואם מאיצים בי גם אני לפעמים נחתכת/ כמוך אם זורקים לי הערה רעה / רע לי כל היום/ זה סתם חיוך של הסתרה
כשיורדים עלי אני שוקעת/ גם אני נסערת ונרגעת/ רק כשהוא נותן לי בלילות חיבוק/ בדיוק כמוך
את עצמי שונאת ומאוהבת בעצמי/ או שחושבת שאת מקומי תתפוס אחרת זה בדוק/ אוי, איזה יום ארוך/ בדיוק כמוך
גם לי יש חולשה לרע למתוק לזמין כמוך/ גם אני מכורה לשגרה טלויזיה ומין/ כמוך בדיוק המצפן שלי טיפה דפוק/ אוי, כמה זה פשוט/ פשוט לרוץ אל הטעות
גם אצלי הזמן דוהר מהר קדימה/ גם אני לא כאן ולא שם כמו כולם / קצת ילדה קצת אמא/ אם יצא לי להכאיב לך / גם לי טיפה קשה/ לבקש ממך סליחה.
כשיורדים עלי…