בסוף הערב היו מי שביקשו את "ילדים זה שמחה". מבחינתם – שלמה בר ללא השיר הזה אינו שלמה בר השלם. אבל שלמה בר בערב הזה דווקא בחר לא להציג את שלמה בר השלם, אלא חלקים ממנו במופע שנקרא "נקודת מפגש". לא "הברירה הטבעית" אלא חבורה שהתמקמה מאחוריו – הבסיסט מיקי שביב , הקלידן עדי רנרט, המתופף מאיר ישראל וגם הגיטריסט אילן בן עמי והפרקשניסטית יעל אופנבך – שניהם מהברירה.
יש מי שהגדירו את המפגש "סופרגרופ" סגנון אמריקאי – להקת-על מהסוג שכל חלקיה חוברים כדי ליצור משהו חדש. זה לא קרה. ב"נקודת מפגש" הזו נפגשות דרכיו של שלמה בר עם כמה מוסיקאים, שהייתי מכנה אותם – האורחים של שלמה בר. כל הגדרה אחרת קורסת מול הדומיננטיות של בר במרכז הבמה, וזאת מבלי להפחית גרם אחד מייחודם של האחרים. למרות האוריינטציה של שילוב סגנונות מזרח-מערב, שלמה בר הוא הברירה הטבעית של הערב. 
ישוב על כסא גבוה במרכז הבמה, שר "עננים נמוכים" – שיר געגועים לבנו בכורו, שהופך לזעקת געגועים מצמררת. זהו שלמה בר, שטוען בעוצמות פנימיות אדירות את "לא זכיתי מן ההפקר" של ביאליק, שלוקח את "ירח לילי" אל סערת רוחות בקריאה-תפילה לאהבה ישירה, ממוקדת.
אל תחפשו אצלו מנגינה לוטפת, טון מחניף. יש כאן עוצמות, שהן מעבר לכל ניסיון לייפות דברים. האהבה והשמחה שבעקבותיה חזקים מכל. הפעם הוא היה מעט צרוד, אבל העוצמה הפנימית "עשתה הנחה" למיתרי הקול.
זה שלמה בר בעל התודעה החברתית – אנושית, שזועק את כאבו של אביגדור המאירי – "אמור לי סבי/ למה הסבל בעולם האומלל/ עמל בלי שכר וקנאה ורעב?/ יען נכדי יען יש זהב/ וזהב ורעב – זהב ורעב", זהו שלמה בר שמעניק פרשנויות בלעדיות לקלאסיקות ישראליות "אמא אדמה", "אלי אלי".
אין לי הגדרה מדויקת לשירה שלו, המחוברת כמו  כף יד לגוף, לדרבוקה הצמודה אליו, חיבור של ידיים מתופפות לקצב פנימי המוביל להתלהטות, לסערת נפש, לטרנס כמו הוא במצב של שכחה עצמית.
אורחים בצילו ברגעים יפים: במיוחד מיקי שביב, פעם להקת "טנגו" ב"שפוי מלחמה" ובגרסה בלעדית ל"בדד" המוכר מזהר ארגוב, אילן בן עמי בשיר היפהפה "גורלי" ועדי רנרט ששר "סיטואציה".
"נקודת מפגש" אינה יוצרת אינטראקציה של יצירה חדשה, אלא מחברת נגנים ואורחים למפגן קצבי מאוד (מאיר ישראל, יעל אופנבך ושלמה בר עצמו – בכלי הקשה) בעיבודים הנוגעים ברוק, ג'אז ומוסיקת עולם, שמתנקזים אל האיש במרכז הבמה. הקצב הוא קטליזטור של השירה הדרמטית הזו, המוסיקה והביצוע הופכים את השירים של בר לעוצמה בפני עצמה, מגיעים מתהומותיו.
וזה המקום לקום לסטנדינג אוביישן: לשלמה בר מלאו בערב הזה 70 שנה. מתופף, מלחין וזמר אחד ויחיד בעולם, שיצר סגנון משלו – חיבור השירה הצרופה למוסיקה מזרחית קלאסית, מוסיקה יהודית, מוסיקה מערבית. החיבור הזה טבוע בחותמו האישי, שאינו מתיידד בקלות עם המאזין, גם לא עושה מאמץ עליון להיכנס לפלייליסט הדוהר על הכבישים.
לראות אותו מסתער על הדרבוקה – תמיד חוויה מרטיטה. אין אצלו שני ערבים זהים. זעקתו ממשיכה לחלחל עד לעצמות. יותר משלושים וחמש שנה שאני שומע שלמה בר. אודה ולא אבוש: לא שבעתי. כמעיין המתגבר.