עם הצלחה כמו שלה, ביורק כבר הייתה יכולה לנתב עצמה לכיוונים יותר מיינסטרימיים, פחות ניסיוניים, אבל ביורק מעדיפה להיכנס למעבדה מוסיקלית, לאתגר עצמה מחדש, לייצר מוסיקה אישית-ניסיונית ממדרגה ראשונה.

"מדיולה" הוא אולי האלבום הכי מאתגר שלה. יש כאן ניסיון לערום שכבות קול על שכבות קול בעיבודים הרמוניים או בדיסוננסים. יש קטעים שמבוצעים באקפלה, יש שמלווים ע"י פסנתר בודד. זוהי אמנם ביורק, אבל נועזת יותר, ייחודית יותר. מסתורית יותר. האלבום הוקלט ב-18 מקומות שונים בעולם, ביניהם, ניו-יורק, איסלנד, ונציה, האיים הקאנאריים. היא השתמשה במיטב אנשי הסאונד, התיכנות והמיקס.

בהאזנה ראשונה, האלבום נשמע אמביציוזי עד יומרני. בהמשך משתכנעים יותר ויותר, כי ביורק משתמשת בקולה כמעט כמו כלי אחר, במה שנשמע התיאטרונטו המוסיקלי הכי אוונגרדי שלה. היא פותחת ב"העונג כולו שלי" עם מקהלה איסלנדית וזמרת קנדית בסגנון שירה גרונית (THROAT SINGER) ב"איפה הגבול איתך" ("אני רוצה להיות אלסטית איתך") זה שילוב של ביט אלקטרוני, שירת מקהלה, אופרה והקול המתפתל שלה. קטע מדהים במורכבות הסגנונית-שלו.

הקטעים רביעי וחמישי הם באיסלנדית, מושרים ללא ליווי אינסטרומנטלי, רק היא ומקהלה. הראשון – בהרמוניה כנסייתית, קלאסי שכזה, השני – מורכבות ווקאלית דיסוננסית. אבל ב"מי זה" היא חוזרת להיות ביורק יותר פאנקית וקליטה. ואילו ב"קונסטלציה רצוייה", זוהי ביורק הרכה, התחושתית, שקולה מטפס כמו בתחינה נואשת במשפט "איך אגרום לכך שזה יצליח". זה הקטע המרגש ביותר באלבום. ב"אוקיאניה", שיר הנושא למשחקים האולימפיים, היא מתארת עולם ללא גבולות, גזעים ודתות. גם כאן ביורק נשמעת ביורק, בסגנונה המוכר. לא אלבום רגיל.

אקספרימנט מרחיק לכת, מגוון, מרתק. אולי לא ידידותי משמיעה ראשונה, אבל מסוג האלבומים שהולכים ומתעצמים משמיעה לשמיעה. יצירתי מאוד, מוכיח שוב שביורק יש רק אחת.