לא איכפת לי לקבל את הישן והטוב, בתנאי שיהיה טוב. זה לא קורה הרבה באלבום ה-35 שלו.
הוא פותח בגעגועים. אריק "מרחף בחלל" במעין זרם אזכורים של רגליים יחפות, מים זכים, לחם מלח וכפות תמרים. שיר די סתמי. מתבסס על משפט הקצר, כוללני. גם המוסיקה של שלום חנוך לא עושה עמו חסד.
קורטוב נוסטלגיה מקבלים ב"להיות קרוב". עיבוד רך למיתרים. והמסר פסיכולוגי משהו: אינך יכול להיות קרוב אצל זולתך אם אינך קרוב אצל עצמך. טון של געגוע, טעם של פעם.
"שחורה שלי", הצהרה של חולה אהבה פשטני, חסר קסם של שיר גדול. "סדום ועמורה" מנסה לתאר מצב קיומי קשה. ושוב, תאור כוללני שטוח ופשטני. איינשטיין מתקשה לעשות טקסט נוקב, לתת תחושה אפוקליפטית עד הסוף, כפי שמתבקש מהטקסט שהוא כתב.
אני מקבל את אריק הישן והטוב ב"ואת חוזרת לשלכת" של רוטבליט ומיכה שטרית, עם שורה יפה: "ואת חוזרת לשלכת/בשערך רוחות של סתיו". טקסט יפה מתחבר למנגינה לא פחות יפה. אבל "זה אני" של ארקדי דוכין על הבנאדם שמשחק אותה ראש קטן, הוא טקסט מחופף, לא מעניין. חבל. גם המוסיקה לא יכולה לשמש עלה תאנה.
"חיוורון" של אלתרמן בלחן של נפתלי אלתר נכנס לדיסק די בטעות, "מיס בננה" של רוטבליט את שטרית בקצב צ’ה-צ’ה-צ’ה נחמד. לא יותר.
פעם שניה מקבלים את אריק הישן והטוב חזרתי ב"שמש רטובה", שיר שלראשונה בדיסק משדר מימד טראגי דרמטי, בקולו החם, על הבנאדם, שגלגלו הסתובב, הכל התחלף לו בחיים, והוא עדיין חי. שיר שקט בעיבוד אפוקליפטי של רביב גזית. טקסט של אריק. מוסיקה של מיכה שטרית. חבל שאריק לא הרחיב את היריעה עם שירים נוספים של מיכה שטרית. זה היה מיטיב עם האלבום הלא ממוקד, שאינו מעורר די ריגושים מהסוג שרגילים לקבל מאריק הישן והטוב
