המסלול ברור. אביתר קורקוס הוא מסלסל בדם, אז לוקחים אותו לשם. דיקלה מסתמנת כאלט המזרחי, כמי שאינה ממחזרת שבלונות, אוריינטלית בדם, אקזוטית, לא פשטנית. ולמרות זאת, יש תחושה שהחלטה ללכת עם קורקוס, זוכה "הכוכב הבא" לנתיב אמצע ים תיכוני, מסוג שירי שיר האהבה שחורז "לב" עם "כאב", – שקופה מדי.
התוצאה היא  התבכיינות מסולסלת יפהפייה. לא סתם אני אומר "יפהפייה" כי היא באמת נשמעת אמיתית, אותנטית. אם ישאלו את דעתי, וכנראה לא ישאלו, הייתי מנצל את כישוריו לנתיב קצת אחר. האוהב הכואב והחלש – די עם זה. הקול נפלא, אבל מסלול הסלסול השקוף לא נפלא בעיני. לא מוביל לדרך חדשה.

רק שלא תישאר אצלי בלב/ רק שלא אוהב אותה לנצח/ שיתרכך אצלי קצת הכאב/ כי אני כמו ציפור שאין לה קן לחזור/ רק שלא תביט ישר לתוך עיני/ שמבטי הרך לא יפול בה/ שגופי התם המסוכסך/ לא יבגוד בי רק שלא יראה לה
ואם תשתני לי מי/ ואם תשתני לי מי יאהב אותי/ מי ידבר/ ואל תגלי לי מי/ ואל תגלי לי מי אצלך בלב/ מה הוא אומר/ האם גם את לא ישנה/ האם אצלך יש עוד פינה שמחכה לי
רק שלא תראה אותי חלש/ הרי גיבור אני אצלה הייתי/ איך בחורף איך בקור/ מבלי שהיא תדע/ אותה כיסיתי
ואם תשתני לי מי/ ואם תשתני לי מי יאהב אותי/ מי ידבר/ ואל תגלי לי מי/ ואל תגלי לי מי אצלך בלב/ מה הוא אומר/ האם גם את לא ישנה/ האם אצלך יש עוד פינה שמחכה לי