יש משהו בפרנק סינטרה, בדמות המיתולוגית, בכריזמה, בשירה המאוד סווינגית מצד אחר, שהופך את אלי גורנשטיין מכור לדמות.
גורנשטיין אינו מסתפק בשירה. הוא מנסה להפוך את סינטרה למופע תאטרלי. הוא המספר, הזמר הרקדן והוא המצחיקן. הוא הולך על הרבה תנועה, הבעות פנים, אובר טונים. זה נסיון לתפור איזה בגד חדש לדבר האמיתי, והבגד הזה קטן על סינטרה.
מצד שני, גורנשטיין יודע לשיר סינטרה. ומתגלה כזמר ג'אז טוב באנגלית. וזו הפתעה.
נדמה לי שהבעיה של גורנשטיין שהוא לא הגדיר לעצמו מה הוא רוצה מהערב הזה. משהו כאן קצת מתפזר, נופל בין הכיסא של סינטרה לכיסא שלו. ופחות קולע לאישיותו של סינטרה.
גורנשטיין עושה מסינטרה קברט מיתי-פולקלוריסטי, אבל הוא מסתתר מתחת לכובע של סינטרה, במקום להיות יותר עצמו. (עם קובי ארליך – קלידים וניהול מוסיקלי)