"אולי אם אתנהג כך, הבחור יקרא לי בחזרה. נערות פורנו-פאפארצ'י, אני לא רוצה להיות נערה מטומטמת" ("נערות מטומטמות")

פינק נותנת הצגת פופ-רוק מפוארת באלבום הרביעי שלה. שירים אחד-אחד. בטחון עצמי, עצמאות נשית מופגנת, ארוגנטיות. היא פותחת בביקורת נגד על הנערות המטומטמות האלו שמוכרות את גופן לדוגמנות ומגיעה לשיאה של ההצגה בשיר מס. 9 שנקרא U + Ur Hand, דרמה רוקנ'רולית. פינק מגשימה את עצמאותה מול גברים דחויים, שהיא מכנה Dickhead שזה בתרגום חופשי – פראח מחורמן שהשכל שלו נמצא בזין. "אל תיגע בי", זועקת פינק, "אני לא אחת כזו".
פינק נותנת הצגה פמיניסטית של בחורה שאומרת – שמה קצוץ על כולם, לא לוקחת שום דבר מובן מאליו, יורדת על גברים, אפילו על הנשיא בשיר פוליטי אנטי מלחמתי – "נשיא יקר, איך אתה ישן בלילה כשרובנו בוכים", וזה שיר שמנוגן דווקא בליווי אקוסטי שקט ומפתיע, בהשוואה לוולטאג' הרוקיסטי הגבוה בו טעונים שירים אחרים בדיסק., כולל סלואו שנקרא "אף אחד לא יודע" ("שאני בוכה לפעמים"), רוקנ'רול מצויין – "אני לא מתה" – על סדקים ומשברים ביחסים, Cuz I Can- וכאן פינק מתריסה כלפי הגבר שהיא עכשיו שולטת בעניינים ושהוא בכלל קטן עליה. "בוא ונשק את הטבעת, תלמד כמה דברים".
שירים אחרים כמו "בריחה", "שיחות עם הבת 13 שלבי", "באחד שברח" מראים שהכתיבה של פינק נהייתה יותר ממוקדת, אמיתית, פרגמטית.
אחלה פיוז'נים של פופ, רוק,ריתם נ' בלוז. האלבום הכי אישי של פינק עד היום כולל שיר שנכתב ע"י אביה בימי מלחמת ויטנאם.
ההפקה העשירה (בילי מאן, מקס מרטין, לוק גוטוואלד, באץ' ווקר, מייק אליזונדו, אינדיגו) משבחת ומשדגרת אותה לדרגות שגם מדונה הייתה מתקנאת בהן, למרות שגם לה לא חסר דבר.
פינק הלכה עד הסוף. מטעינה את עצמה בעוצמות כדי להגיד דברים, לא למרוח אותם, אומרת מה שהצטבר לה בבטן, מרדנית בכול קשת הצבעים, וכשהיא זועמת – היא זועמת. מוסיקלית – פינק היא תערובת רוקיסטית שנעה מג'ניס ג'ופלין ומגיע עד ג'ון ג'ט וג'וס סטון. אם מדונה, קלי קלרקסון, אז קודם כול – פינק. ליגה בפני עצמה.