יוסף כיכב באחת הבקורות הראשונות שכתבתי על סטנדאפ תל-אביבי, מועדון דומינו גרוס, שלום עליכם פינת בן-יהודה. בחור טירופי שאותי התקשה להצחיק.
המטמורפוזה: יוסף, כדור שיער שחור מנופח, עשה סוויץ' לרגאיי-פאנקי. רגאיי ישראלי? כשעושים את זה טוב, למה לא. ראסטה שמסטה. הוא שר "מעבר לגבול המדומה אין גבול" ו"אתה הולך ישר, תתרכז בעצמך", ומהצליל הראשון, יש אקשן. יוסף הביא לבמה וואחד הרכב, שיודע העבודה. הוא מבקש: "תגידו משהו בקול גדול ממעמקי המבוכה ובמלוא האמונה". הקהל אומר ברגליים, בישבנים. רגאיי עסיסי. קולות ששרים יפה.
אני לא זוכר שרגאיי בעברית ממש תפס כאן. לפני הרבה שנים יצא לי להכיר את הראסטה העברי הראשון, גיל בונשטיין, לא נגן, אלא אנציקלופדיה מהלכת, אמרגן שליבו בקינגסטון, אשכנזי עם מבטא צרפתי שלימד אותי שרגאיי זה לא רק "נו וומ נו קריי" ובוב מארלי, אלא. תרבות. שפה. חיים. בידור.
יוסף הולך על בידור. הוא לא מתחפש לראסטה. הוא מרביץ זרם רעיונות בלי תסבוכות. לא בא גואל לישראל. לא מטיף בשער. לא מסר מפוצץ. אבל הבחור כותב יפה: "הלכנו אל האור/בדרך חשוכה ומתתפתלת/ראינו את הכל/בעינים שיודעות את הדרך/למדנו איך לסבול/כששמרנו אמונה בצנצנת" פשוט וקולע. ורשמתי עוד הברקה מאחד השירים: "אדמה טובה לאדם שטוב לה". יפה.