נגנים: רון בונקר – גיטרות, אריאל שרבקובסקי – בס, אביב כהן – תופים, איתי בן-מרגי – קלידים. אורח: חמי רודנר.
דקיקת גזרה, מכנסיים שחורים, זמרת השנה של 1997 מחדשת ימיה על הבמה. יש סיבה לקאמבק – "מסתובבים", אלבום חדש.
היא שרה "להתעטף בעצב לכבודך", מונולוג על אובדן זהות – "אתמול, היום, מחר נוסטלגיה תביא קצת תקווה". פתיחה בהילוך נמוך. איגי רוצה להעביר בשיר הראשון אירוניה עדיין בלי להפעיל את המגברים של הגיטרות.
האמת: קצת בעיה להעביר בטון לא דרמטי, באלט נמוך כמו שלה סיטואציה אישית. ביצוע מאופק, טונים שלא נוסקים. וקסמן רחוקה מליגת המיינסטרים של שירי מיימוןן ונינט טייב כמו מזרח ממערב. זה לא אומר שוקסמן לא צריכה להשקיע יותר בביצועים. משהו מהדיסק האחרון, הכי משמעותי שלה עד היום, לא עבר לבמה, במיוחד בשירים האישיים, אני מדבר על הסרקזם, על האירוניה. ישבתי ממש מתחת לאף שלה, והשירים ממש חמקו לי אחד אחרי השני.
יותר משהאוזניים קלטו מילים, העיניים שזפו. היא תזזיתית, היא פעלתנית והיא זמרת רוקנרול, אבל בשביל רוקנ'רול צריכים יותר עוצמות פנימיות, לאו דווקא קוליות, וזה עדיין חסר לגברת וקסמן.
התגבור בדמות האורח, חמי רודנר, בעל שלעבר, עם כמה שירים מהרפרטואר של "איפה הילד" לא ממש תרם לשדרוגו של הערב. נדמה לי שהקשר ביניהם נותק גם מוסיקלית.
ההופעה של וקסמן נראית כמסיבה קטנה למשוכנעים ולמעריצים, אין ספק שהיא נמצאת במקצוע הנכון, תיאטרלית, סקסית ושובבה, קפיצית וארוגנטית, שובבה ומתפרחחת, יודעת להחזיק מקרופון ומקושרת לנגנים שלה.
ועם זאת היתה לי לפעמים הרגשה שאני יותר מתבונן בהתרחשות מאשר מקשיב לשירים. כלומר, יש מעבר לכל האימפולסיביות וקריצת העין, היא לא משאירה הרבה לנשמה. משהו כאן לא עובר, לא מחלחל.
בתמונה למטה: עם חמי רודנר
