האלבום ה-11 של "דפש מוד" (אחרי Exiter) מכיל לראשונה שירים שכתב האיש בקדמת הבמה – דייב גאהן. אין ספק: הסאונד האקלטרוני (סינתיפופ, ביטים אלקטרוניים) המוכר של דפש – חוזר בגרסה מרועננת. יש פה כמה קטעים שהם לבדם מצדיקים הכנסת הדיסק למגש הקומפקט – Nothing's Impossible למשל, שלא לדבר על מה שיצא בסינגל Precious. גם John the Revelator, Suffer Well מצוינים. עם זאת, הדפשים לא המציאו את עצמם מחדש, וזה אולי אינו האלבום הכי משובח שלהם (לעומת נאמר Ultra או Violator), ועדיין הוא מיוחד בצליל האווירה המסתורי בקטעים אחדים, בטונים הדרמטיים, גם בלחנים, בשילוב קצב רוק ודאנס. קולו של דייב לא לחוץ, מביע תחושות מתוך איזושהי נכנעות, טראומה שעבר. הטקסטים של מרטין גור מעבירים עומק התחושות. דייב גאהן אמר בראיון כי הוא הרגיש באלבום הזה טוב יותר מאשר בכול הקריירה של דפש מוד. מבחינתו – זה ודאי נכון, אבל נדמה לי שאחרי האזנה שנייה ושלישית לאלבום, אפשר להסכים איתו. זוהי דפש מוד במיטבה, להקה בת 26 שנים שאינה מגלה סימני שחיקה. בואו נגיד את זה ככה: לא הייתם מאמינים שלהקה בת 26 נשמעת ככה. על Exiter      על Ultra