מארץ הקור (איסלנד) מגיעים אל חדרי צלילים קסומים. זה נשמע כאילו סיגור רוס עסוקים בלהמציא את המוסיקה מחדש. הקולות, ההרמוניה, האווירה. בטוח שיש מאזינים שרואים בעיני רוחם מרחבים מושלגים, קרחונים וגייזרים מתפרצים. ההרכב הזה ממשיך לייצר מוסיקה קסומה, הזויה. עולם אחר. מנגינות רוויות אווירה. טונים פלצטיים מלנכוליים חודרי של Jon Thor Birgisson שנשמעים נשיים לגמרי.
אינדי, ניסיוני, אמביינט, פוסט-רוק. מבנק ההגדרות ניתן לשלוף כול מושג. שמעתי מישהו שאומר שהמוסיקה הזו נשמעת חיבור בין רדיוהד לביורק. טוב, בשורה התחתונה אין ללהקה האיסלנדית הזו הגדרה, ואלבומם הרביעי נשמע כיצירה המעניינת ביותר שלה, מסע מוסיקלי בזמן איסלנדי, שייך אך ורק לחבריה, לא תמיד נע על מי מנוחות, אלא מציע מעברים מיוחדים. עיזבו את הטקסט של הלהקה, תנו לדימיון שלכם לייצר את הסרט מפס הקול הזה.
אני נוטה לתאר את המוסיקה הזו כאמביינט יותר מאשר מאשר יצירת רוק אלטרנטיווית משמעותית (יש איזשהו חיבור בין מוסיקה סימפונית ורוק, שהזכיר לי את הפליימינג ליפס), וכאמביינט זה האלבום הטוב ביותר של סיגור רוס, ואולי אלבום האמביינט הטוב ביותר ששמעתי.

על האלבום  Sigur Ros – Ágætis Byrjun