היא רצתה אותו "מלך אמיתי", נתנה גופה בים קסמיו, אך הוא נעלם, ברח לה. ובשיר אחר הוא מופיע כמו מתוך האגדות, אבל זו היא שעושה שטויות. ו"אל תפרוש לי כנף, אל תאמר לי שלום".
המילים, המילים. מה נלין ומה נדרוש. זהבה בן כנראה יודעת למי היא עמלה. דוד זיגמן ושמואל אלבז למדו את המתכון: מוסיקה יוונית בעברית פשטנית. מתכוני השמאלץ של סאן רמו. קשה להגיד שיש משהו מקורי בלחנים ובתזמורים. נוסחה שממחזרת עצמה בשביל הכפיים. החאפלה הופכת מוטו.
זהבה בן זמרת רגש וסילסול נהדרת. יש לה את זה. קול אותנטי, תרבות מזרח שטבועה ומושרשת, אבל טקסטואלית, אינה מסוגלת לעבור רף שאותי לא ירגש לעולם: "הגשם מרטיב את הרחוב/שוטף את התקוות שלנו" זה אולי הצירוף הקלישאתי הכי "יפה" שאפשר לקבל ממנה.
נראה שהבעיה עמוקה יותר: בן מתייחסת לטקסט כאל צירופי מילים. לא-חשוב- מה-שרה. היא תיתן את הרגש. קשה לזהות ניואנס בשירים האלה, כאילו הסייסמוגרף האמוציונאלי עובד על רצף אחיד של מילים.
באמצע נכנס שיר בערבית ("עוואדוני"), מינון מסחרי נדרש כדי לרצות עוד פלח בקהל. ואחר-כך, יאללה, חוזרים לחאפלה, לחן טורקי למילים של דני שושן.
"לא, לא לא מחפשת/בחור עשיר עם כסף/אני רק מבקשת בחור עם נשמה/רוצה בחור עם אופי/ולא אכפת לי יופי/רוצה שיאהבני ויפנקני גם/שרק יהיה בן אדם". מילא החריזה המאולצת, אבל הטקסט: לא להאמין שעוד כותבים ככה. מחפשים חרוז נכון ותופרים כמו לפי קונפקציה.
אוהביה: לכו על זה, תרקדו על החתונה של זהבה. יש קצב, יש מנגינות יפות. מה חשובות המילים.