"אי שם בעולם תמיד ישנו מקום מושלם, להתחבא מכל אחד, בעיר זרה יותר נחמד"
אכן בעיר זרה יותר נחמד, ואם נסובב גלובוס, אז "העברית" נמצאת אי שם בין לונדון למנצ'סטר יותר מאשר בין חיפה לתל-אביב. אני שומע טון דרמטי, כמעט היסטרי, מסתתר מאחורי צליל רוק פסיכודלי. טקסטים שנבראו אי-שם באזור הדמיון הבלתי מרוסן. פה ושם מבצבץ דיוויד בואי (בראשיתו). ומי שזה יזכיר לו את "הסמיתס" – לא אתווכח איתו.
השירים ביזאריים, הזויים, לעיתים מעורפלים. גם אם את דף המילים מול עיניך לא תמיד תצליח להתיישר על המסלול שלהם.
אני מנסה לפרשן את השיר "התשובות" ("איש בחליפה שוכב על אספלט העיר/ עם מזוודה ריקה שאי אפשר להחזיר") ונשאר עם שאלות. ואולי זו המגמה של אנשי העברית – עמית הראל, ערן פרץ ואורון שרי להשאיר אותך באזורים ההזויים, הסוריאליסטים, האירוניים.
"בואי" ("בואי ותלבישי אותי בשמלה לבנה … בואי ותרגישי איתי אהבה ראשונה") הוא שיר על חיפוש ריגושים. "חיי הזוהר של תל-אביב" הוא מבט על בית דירות "עם נערות חמודות והפרעות אכילה" שחולמות על מסעדות יוקרה וכדורי גלידה.
"העברית" מנגנת סגנון בריט-רוק מהוקצע, עם חיבורים לאלקטרו פופ אייטיז (סטייל דפש מוד) בשירים כ"בחדר הזה", "אל תנסי" (מצויין) – שיר על אהבה עקרה. הגיטרות נשמעות טריות ורעננות, הזמר נשאר בדרך כלל מאחור, אנונימי כחלק מהקונספט המוסיקלי.
חבל שלא כל השירים מתחברים לקונספט הזה – "הכל הסתבך" – נשמע מעין "פילר" הומוריסטי מחופף באלבום, על בחור מחורמן, שמנסה בכל דרך להשיג אותה, אבל כשהיא לוחצת את ידו, הוא חושב על ציפורים באגם.
"מסיבת כיתה" המסיים (דגימת סאונד למטה) , הוא שילוב מוצלח בין הרמוניות קוליות לריתם סקשן, נשמע הכי פחות אוונגרדי בדיסק. ("לחלום עוד חלומות ורודים/ על מסיבות וילדים") – ישיר, מלודי, פופ-רוק הכי מקורי בדיסק.
"חיי הזוהר של תל-אביב" – הוא השם הכי אירוני ש"העברית" הייתה יכולה לתת לאלבום הפיוטי-הזוי-ביזארי הזה. מצד שני, אם פופ בעברית נשמע כל-כך "לועזית", סימן שמשהו טוב בכל זאת קרה ל"העברית".
