שטרית בחר גרסה מנומנמת ל"שיר ההד" הנושן של יעקב שבתאי ויוחנן זראי כשיר פותח, מה שעורר בי געגוע לאריק לביא וגם גרם לי ללחוץ בשלט לבא אחריו- "חם חם".
גם מהשיר הזה נושבת רוח חמה מהעבר. יכול להיות ששטרית באמת מתגעגע לשפת השירים והפזמונים של פעם? יצאה לו שורה כזו: "בואי נצא אל השדות הנעלמים/ שם ירח נצבט מבכי שועלים". ואללה. כמה רומנטי. ירח נצבט מבכי שועלים. מי כותב היום ככה. לא הברקה מלודית אבל יכול להיהפך בקלות להמנון מקומי חדש סביב המדורה.
האלבום הוא אקספרימנט של חיפוש עצמי, גחמה פה, גחמה שם, שירים ללא קו מוסיקלי-טקסטואלי. דוגמא לחריג: "שער פתח דודי" לפי שלמה אבן גבירול בדואט עם ליאור אלמליח ששומר על המאהוול באקצנט טהור. מה זה עושה כאן?
מצד אחר הוא הלך מוסיקה ים תיכונית חפלאית בשיר של סלמאן מצאלחה, "בחיפה מול הים", רוקנ'רול מזרחי עם עזרה מברי סחרוף.
האפיון האוריינטאלי הזה בשיתופו של סחרוף הגיע גם ל"ציפור השחיתות", רוק גיטרות פסיכודלי על המציאות המקומית המבולבלת. שירתו של שטרית כאן מאונפפת ומעומעמת והאווירה הזויה. (דגימת סאונד למטה)
יש שירים ששטרית לא ממש שר אותם אלא יותר מספר תחושות כמו ב"הכול בשר" (מוסיקה מהסרט "שושלת שוורץ") שיר שנע בין הפטאלי ובין הרצון לחיות בספירה אחרת.
"את הכסף", על ההפסדים בחיים במדינה הזו, הוא מעין שנסון צרפתי. ואילו "שלהי קיץ" הקצבי , שיר שעל הנייר נשמע רומנטי, הופך מוסיקלית – אנטי רומנטי, כזה טום ווייטסי.
והפינאלה – "יום טוב" – על יום טוב נקי מחלומות והזיות. שטרית חוזר לאדמה, וכאן הוא נהייה פולק סינגר.
אז מיהו שטרית של "שלהי קיץ"? יצאתי מבולבל. שטרית לקח לעצמו חופש עד הסוף לעשות מה-בראש-שלו, בלי טובות של חברת מוסיקה מאחור. לא הייתי אומר שהחופש הזה בעוכריו. מצד שני, לא תמיד זה פעל לטובתו.
