יוסי בבליקי – מילים ולחנים, שירה, גיטרה אקוסטית, פסנתר, מילים ולחנים, אלי שאולי – לחנים, גיטרות, כלי הקשה, כלי מיתר, שימי בן-לולו –תופים, דנה בקר – שירה, יאיר יונה – באס, בועז כהן – פסנתר, קלידים, גיל פדידה – באס.
54 דקות עם פונץ' החדש זה דבר מאוד לא מוגדר מבחינתי, והמבקר בחולשותיו מחפש תמיד גבולות, משבצות. קונספטים. התחברויות. אני מודה: מעולם לא ממש "התחברתי" לפונץ', להקה שעשתה הרבה קילומטראז' ברוק המקומי, עם הפסקות והתפצלויות וגם ארבעה אלבומים ויוסי בבליקי אחד מיוחד. זה אלבום ראשון שאני סוקר ברצינות הראויה.
התעסקתי הרבה עם דף המילים, אולי יותר מדי, והאמת: לא תמיד בא לקחת את דף המילים ולחפש משמעויות ב-14 שירים חדשים, פרי מוחו הקודח של יוסי, שספינותיו הפיוטיות מפליגות לעיתים למחוזות שכף רגל אדם לא דרכה בהם, שהמוסיקה שלו משוטטת בכל מיני חורים על הגלובוס המוסיקלי, לעיתים פסיכודלית, לעיתים אקוסטית ומלודית, לעיתים בלוזית וגם רוקנרולית וגם סולית (מלשון Soul) וגם פופית.
מתחילים עם "פינוקיו בחלל", 6 דקות הזויות ומנומנמות. תנו לדמיון שלכם להבין את הסיטואציה: "קשת שמיים, מרחק אצבעות, אנחנו לא נעכב את העתיד/ מתכת על בד שחור/ קרבן רצה לעלות/ והתרסק על טקסס פלסטין". בבליקי שר על קרבן שלא רצה לתפוס כותרת ומבחינתו הוא לא עשה שום מעשה רע. בכל היה הגיון.
אני הייתי אומר שלפתוח דיסק ב-6 דקות כל כך לא ידידותיות למאזין זה כמעט התאבדות, אבל זהו בבליקי. מי מתחשב במאזין. יצירה היא תחום אנטי דמוקרטי. קודם כל תן דרור לדימיון שלך. המאזין – שישבור ראש.
"עוף על כנפי הדמיון לפני שאתה הולך לעבודה", זה הרצפט של שיר מס. 2 שיש בו צמד משפטי כזה: "התאהבנו בהקפה ונשארנו בלי גרוש מכורים אל הטעם". זה דמיון.
בבליקי הוא משורר שנקלע לפופ ולרוק. המוסיקה מעטרת את הגיגיו ובפעמים לא רבות מתחברת איתם. אתה מתעכב על משפטים, קולט סולו גיטרה יפה, הרמוניה עשויה היטב, איזה הגיג, אבל באיזשהו מקום אתה מאבד את הצפון, וזה לא פשוט כשמדובר ב-14 שירים.
מה אהבתי? "צונאמי ציוני" מסתמן כרוק ים-תיכוני משובח שעולה על פסי האמירה הנוגעת-פוגעת "אתה הופך אותי לחייל/ אתה לוקח ממני את המילים/ יותר מדי גאווה/ יותר מדי גאווה מכדי שאני אצדיע לך". ב- "405" על יום הולדת בגיל הזה (405) – פופ דווקא קונבנציונאלי עשוי בקפידה. "פינוקיו בירושלים" – עוד סיפר ביזארי (דגימת סאונד למטה) בהפקה המוסיקלית המבריקה-מרשימה בדיסק, בלדה מסופרת בטון מוסיקלי שבין שלום חנוך וליאונרד כהן.
דנה בקר הזמרת של פונץ' מיוחדת מאוד בדואט עם בבליקי "האיש שלא ידע להיפרד" ובשיר המסיים "לב שבור" ("מה אתה עושה עם לב שבור ילד/כשאין לך אף אחת לשבור את הלב בשבילה?") בטון נוגה, זך וצלול ובעיבוד יפהפה. זה אגב, השיר היחיד באלבום שהייתי לוקח לאי בודד. אז זהו – שאת פונץ' אין ברירה אלא לשמוע שיר-שיר ולקחת שניים שלושה טובים.
