פורטיס כפולחן רוק מקומי, מה שנקרא "קאלט רוק". ופורטיס משחק לידי החבר'ה שצועקים לעברו "משוגע". הריטואל הזה עובר מדור לדור. ליצן כזה, אחוז תזזית שהולך על השאו הקירקסי. מכנסיים שלושת רבעי מחחת לברכיים, נעלי התעמלות והצמה שמאחורי הקרחת החדשה, מגבת על הראש והעיניים הנהדרות האלו שנפערות למרחקים בחיוך טירופי עד סרקסטי, והחיספוס הצעקני.
ומי לעזאזל הקשיב למסרים החברתיים-אקולוגים, למיני הנבואות האפוקליפטיות וטראומות הילדות. חוגגים במקום להזדעזע מ"אמריקה" ועד "החלום הכחול" ו"שועל במנוסה" ו"ניצוצות" הנפלא. מסיבת ריקודים, והתמלילים הפלקטיים של פורטיס הם כבר חלק ממצעד פזמונים שהולך איתו.
פורטיס, כאמור, משחק את הטירופי-הציני, איש לא שקט, מתרוצץ סביב עצמו, מרשה לעצמו לשכוח המילים פה ושם (חלק מההצגה?), ועושה רוק שהוא פשרה בין לונדון לתל-אביב. להיטים קצביים-מלודיים, וכמעט ללא תזכורת ל'ארט רוק' מימי "מינימאל קומפקט", וגם הציניות הטירופית נבלעת באווירת הפאן, ופורטיס כל כך מסוחרר שהוא מקיף את האמפי עם מקרופון אלחוט וחוזר לבמה מאחור כדי לחשוף את פני הליצן המטורף
היינו בתאטרון הרוק הכי מלהיב בעיר. שחקן ראשי: פרטיס. שחקן שני: סחרוף לצידו, ובתפקידים משנים: גיל סמתנה, ז'אן ז'אק גולדברג ויובל שפריר. האמנו לכל טיפת זיעה שניגרה מפורטיס.