לשאלה מה עוד אפשר לקבל מ"האבנים" הקשישים – יש לדיסק הזה תשובות מוחצות. למעשה – הכול. הדיסק הכפול מתעד מסע ההופעות לרגל חגיגות ה-40 שנערך בין 2002 ל-2003, וכולל כמעט את כול מה שרצינו מ"האבנים" בלייב.
לייב זה מיק ג’אגר, שבעשור השישי לחייו עדיין מתנהג על הבמה כנער פרא. לייב זה הגיטרות החיות והבלוזיות של קית’ ריצ’ארדס ורון ווד, שנגינתם בגיל הזה לא רק שאינה מביישת את נגינתםשלושים שנה לפני, אלא אף מאפילה עליה בשלבים מסויימים של המופעים.
אפשר להתרגש מחדש מ"פיינט איט בלאק", כמובן מ"סטיספקשן" הנצחי, "אנג’י", מ"הונקי טוק וומן" בדואט עם שריל קראו, מהשירה בציבור של "אתה לא יכול לקבל תמיד את מה שאתה רוצה" ו"סטארט מי אפ".
הדיסק השני חותר יותר לשורשים הבלוזיים של "האבנים" עם שירים של גיבוריהם – "רוק מי בייבי" של ביבי קינג, "כמה חזקה אהבתי" המוכר מאוטיס רדינג. הסיום הוא דואט של "כול אחד זקוק למישהו לאהוב" עם ג’אגר וסלומון ברק, שהוא אחד מכותבי השיר.
אם "האבנים" נשמעים ככה 40 שנה אחרי שהם התחילו במסע הרוק שלהם, סימן שהם עדיין לא משתעממים. גם אנחנו.