מי שהצירוף ג'אז ואקורדיון אומרים לו רק רישאר גליאנו, צריך לשנן היטב את השם הזה – דינו סלוצ'י. אני מקשיב לדיסק הזה – ונפתח פתאום מרחב הרמוני ענק, ים של רגשות שמגיע  מאחיו של האקורדיאון – הבנדוניאון. בנדוניאון מתקשר כמעט טבעי עם טנגו בעיקר בזכות אסטור פיאצולה, שהעניק לכלי הזה חיים משל עצמו, בעיקר במוסיקה שביטאה את חיי העם בבואנוס איירס.

 "חואן קונדורי" הוא האלבום הראשון של סלוצ'י מזה 15 שנה. הוא מנגן בעידון רגשי רב בסגנונות שנעים ממילונגה דרך טנגו ועד ג'אז.  שם האלבום מתייחס לחבר ילדות. והצלילים האלה אומרים געגועים, גם אהבה. יכולת ההמצאה של נגן הבנדוניאון הזה היא כמעט חסרת גבולות. בהקלטות ניגנה משפחתו – משפחה של נגנים ומוסיקאים – פליקס סלוצ'י (אחיו) בסקסופונים, חוזה מריה, בנו – בגיטרות, מתיאס (בנו aל פליקס)  – בס כפול וגיטרת בס, יו.טי גנדי מאיטליה  – תופים.

עד היום הוציא סלוצ'י אלבומי טריו. הפעם הוא הלך קצת יותר רחוק כדי לחבר את שורשי הטנגו הארגנטינאי המסורתי לג'אז. מבחינה זו, קטע 5 La Parecida הוא יצירת מופת. אלבום מופלא של יוצר שנפשו יוצאת לחבר אלמנטים שונים כדי ליצור מוסיקה מורכבת וייחודית. זה יוצר ענק שהמוסיקה שלו אינה נופלת באיכותה מזו של פיאצולה. סלוצ'י הוא הרבה מעבר לטנגו. המוסיקה שלו מגלמת פיתוח מדהים של טנגו – שיש בו גם מוטיבים עממיים וגם קלאסיקה. הרגישות ההדדית של כל הנגנים היא שעוזרת למוסיקה הזו להיות כל-כך נוגעת ומגעת. ודני סלוצ'י עצמו – הוא נגן בנדוניאון מס.1 כיום – גם מוסיקאי שמנגניותיו חודרות ומחלחלות ומעוררות ריגושים. הבנדוניאון בנגינתו חי ונושם, כאילו הוא והנגן חד המה.

זה אלבום שמאזינים לו חמש ושש פעמים ועדיין מגלים בו דברים. מוסיקה של קשת רגשות שמעוררת ריגושים של עצב, געגועים ושמחת חיים מאופקת. אותי היא הנשימה מחדש.