יש כנראה משהו מאוד מאגי אפילו מסתורי בליאונרד כהן שממגנט זמרים ויוצרים  לנסות גרסאות משלהם לשיריו. הספקתי בתקופה האחרונה לשמוע ערב שכולו כהן בביצוע אריק סיני, ראיתי הסרט "אני הגבר שלך", ערב הצדעה בינלאומי של זמרים במונטריאול, ועכשיו – גם  פסטיבל ישראל עשה את זה ממש באותו מתכון – זמרים שרים ליאונרד כהן.

 ההבדל הוא שהפעם קיים תירוץ משמעותי: קובי מידן תרגם את שיריו לעברית. ובאמת, כששרים ליאונרד כהן, חייבים לשמוע קודם כל טקסט. אני מעדיף באנגלית ועם הקול הבאסי המפתה של ליאונרד, אבל בהחלט פתוח לאינטרפרטציות חדשות. כשנינה סימון שרה "סוזן" – אז, איך אומרת מרגול – עורי מתברווז.  אבל בערב הזה הוא נשאר בד"כ חלק.

קובי מידן לקח על עצמו מעין תפקיד המשורר-המספר-המנחה בגוף ראשון, אבל ממש החמיץ את מה שהכי היה חשוב בערב הזה – הטקסט. במקום להחניף באנקדוטות ובסיפורים פיקנטיים מיומנו של המשורר, במקום לנסות קולו בשירה (זמר הוא לא) באחד השירים – ציפיתי לקבל דוגמיות מהתרגומים שלו לשירים, רק כדי שנטעם.  משהו מעומק הפואטיקה של המשורר בעברית. הרי לא כל מי שהגיע למופע, רכש את ספר תרגומיו. דווקא כאן למידן הייתה הזדמנות, והוא פספס אותה.   

דניאל סלומון ליד הפסנתר,  שעיבד את כל השירים, שר "סוזן" ובהמשך "המעיל הכחול" ולקח את כהן לכיוון מלודי-רומנטי מרוכך, בטון גבוה ותחושתי, אבל נטול פרשנות עומק. זמרת בשם אביגייל רוז רצחה בדם קר שניים משיריו היותר חזקים ("מי באש", "רקדי  לקצה האהבה") ערן צור הפעיל מבערים דרמטיים ב"תנו לי את מנהטן" אבל השאיר אותי ללא ריגוש, גם הביצועים היותר רוקיסטיים של שילה פרבר ל"צ'לסי" ו"שלטון העם" נשמעו לי רזים למדי, די סתמיים.

שלומי שבן נתן פרשנות מיוחדת ומסעירה ב"הואלס" בביצוע קברטי יפהפה באילתור וירטואוזי ליד הפסנתר. ועברי לידר עשה נכון כשבחר שירים כ"כמו ציפור" ו"מריאן" שקשה לקלקל.

יש בעיה לקבל ליאונרד כהן לא ממוקד בערב רב של סגנונות, ללא פרשנויות ייחודיות. זה היה מצעד שירי כהן בעברית. לא הרבה מעבר. כולם שרים ומתגעגעים לליאונרד כהן. גם אני, אבל בעיקר למקור.