ה"אול מיוסיק גייד" מגדיר את חוזה פליסיאנו  כאחד האמנים הלטיניים החשובים בעולם הפופ. אישית, אני זוכר אותו מלהיט אחד ענק – הגרסה שלו ל"לייט מיי פייר" של הדלתות (דגימת סאונד למטה). נדמה לי שזו הייתה העזה בלתי רגילה לעשות מהדלתות פופ לטיני, ממש בלי שום קשר ללהיט אחר שלו – "קה סרה". חוזה פליסיאנו. הלך על זה. עכשיו הוא מגיע ל"זאפה" לשתי הופעות. כבר בן 62.

שמעתי אותו בישראל בשבעים, נדמה לי באציטדיון יד-אליהו. הוא עיוור מלידה, למד כילד (יליד פוארטו ריקו שמשפחתו עברה לספניש הארלם בניו יורק) מוסיקה מלימוד עצמי. התחיל באקורדיון. המשיך בגיטרה. את ההופעה הראשונה שלו עשה כשהיה בן 9 ב"אל תיאטרו פוארטו ריקו" ברובע ברונקס. בן 17 – קיבל חוזה ב-RCA, וכעבור שנתיים הופיע בפסטיבל הג'אז של ניו-פורט. באלבום הראשון שלו "הקול והגיטרה של חוזה פליסיאנו" בלטו השפעות של פלמנקו. עם כל ההשפעות הלטיניות שבלטו באלבומיו הראשונים – היה זה Light My Fire של הדלתות שהכניס אותו בדלת הראשית לליגה העליונה של כוכבי הפופ בארה"ב. אחרי שלושה אלבומים ב-1969 הוא זכה בגראמי על "האמן החדש והמבטיח". מאז המשיך להקליט לסירוגין בספרדית ובאנגלית. ב-1980 הוחתם למחלקה הלטינית של חברת "מוטאון". עוד אחד מהקאברים הידועים שלו – I Can't Get No Satisfaction של האבנים המתגלגלות.