מה אצל שרית חדד כל-כך "פסנתר" שהיא הייתה ראויה לפתוח את פסטיבל הפסנתר מארח יותר מאשר, נאמר, חוה אלברשטיין? איזונים של אפליה מתקנת? קידום מכירות של הפסטיבל? אני לא הייתי מוחק שום אפשרות.

לא יודע איפה יצא לכם לראות את שרית. בהיכל התרבות או בקיסריה, אבל אין בעיה. קטן עליה פסטיבל הפסנתר. היא הסתדרה כבר גם עם הפילהרמונית.

האמת היא שאם לא מתעקשים להתווכח על ה"קונספט" של הפסטיבל  (העיקר שיהיו שם קלידים על הבמה) אז ממש אין לי בעיה לשמוע את שרית עם 2 פסנתרי כנף סטנוויי שמצלצלים "קליידרמני" (למה שניים? אחד לא היה מספיק?) ורביעיית כלי מיתר מענגת אוזן,  וצליל חליל ניי חלומי שבו נשף אמיר שהסאר.

אז קבלו את שרית חדד אחרי 13 שנות קריירה ו-15 אלבומים ועשרות להיטים במופע אקוסטי למהדרין. אנפלאגד כמו שלא שמעתם. לא ששרית עברה מטמורופזה. השירים – אותם השירים, המילים אותן המילים, ההגשה – אותה הגשה, אבל תפרו לה שמלה אחרת לערב הזה.

 מתחת, אל חשש, שרית נשארה שרית,  גם בשביל הקהל שבא לקבל אותה בחאפלה, על השמח, הדמעות והכפיים. גם שרית לא התאפקה ופנתה לקהל בחיוך מקסים: "רוצים לרקוד? – כאן אסור לנו, אולי בסוף". זה אולי המשפט השלם היחיד ששרית הוציאה פרט ל"אוי, כמה אני מתרגשת" שחזר עשרים פעם.

יעקב למאי וטל שגב, האחראים להפקת אלבומה האחרון של חדד, "זה ששומר עליי", הם גם שלקחו אותה עם עיבודים חדשים, חלקם טובים מאוד,  למבחר להיטי זהב מכל התקופות והאלבומים,:"עליך ועליי", "הייתי בגן עדן", "כשהלב בוכה", "זה ששומר עליי", "כמו סינדרלה" ועד אינתה עומרי, ובסוף החגיגה – היא ניגנה בקלידים, הרביצה סולו דרבוקה.  וגם הקהל קם ממרבצו לפזז. והיה שמייח.

ואולי המבקר הנכבד צריך להניח את הקלידים בצד. שיפסיק לבלבל את המוח. הקהל רוצה את המלכה שלו, את המיס מיוזיק שלו, ומה חשוב איך קוראים לפסטיבל. פסנתר, עוד. דרבוקה.

בשביל מי עובדת שרית, אם לא בשביל הקהל שלה, ככה שכבר הבוקר חוזרת שרית להיות שרית בלי הפסנתרים וכל האנפלאגדיות הזו. אני עדיין טוען שעם הסלסול הטבעי שלה, עם הטון המופלא, עם הכישרון המוסיקלי שלה, מה חבל שהיא אינה שואפת  לחומר אישי-איכותי יותר. אבל מה: נהניתי.

שרית חדד – כשהכל יגמר