לכפיר אפשטיין לא נשאר כלום מהעבר, ובגדול גם העבר עשה לו רע. וגם מעצמו הוא שר – "תסתכלי ותראי מה נשאר ממני". ו"בסוף אתה הופך גרגר של חול". ו"תמיד תהיה לבד". ו"אין כוח להיות אף אחד".
הרע – כמוטו. הביאוס כמוטו. הרהורים על מצבו של האדם המבואס. מתחברים למכונות דיגיטאליות, לגיטרות חשמליות. איפה הסיפור? סיפור זה אמת של בנאדם מעבר להתבכיינות סדרתית על מר גורלו הרע, שזה יש בטונות לשפוך.
בשיר הרביעי "בובה על חוט" – אפשר לקבל משהו מהפוטנציאל של אפשטיין. שיר רוק עשוי טוב. המנגינה. צליל הגיטרות. והנה, אפשר גם חריזה עם חיוך. עוד שלושה שירים כאלה, ויש לאפשטיין אלבום רוק.
רוקר? בערבון מוגבל. ההתרככות לכיוון הרגשנות הרגישה הזו, העגמומית הזו באה בכמויות גדולות מדי.
ב"עצוב", השיר השישי, משתררת שוב מינוריות מלנכולית שכזו (טון דואב, צלילי פסנתר נוגים) מלווה את המילים "תחזיק את החיים שלך עכשיו ביד, כי אף אחד לא יחזיק יותר ממך".
בשיר השישי "אמונה" מבקש-מתחנן כפיר שהאמונה תחזור אליו. ושרק השמיים לא יפלו לו. שהחושך ילך והאור ימלא. גם כאן – כפיר ממשיך בקו של משהו שהשתבש בחיים, ומנין תבוא הישועה. לפי הלחן וההבעה, אני מאמין שזה מגיע ממקומות אמיתיים, ועדיין זה מצטרף לאותה סאגת בכיינות מאוד פשטנית.
כינרת לימוני, זמרת, פותחת את השיר השביעי "הפחד נעלם" – בעצבות קודרת (צלילי הפסנתר) ובוידוי – "עברתי לגור מול החלון שלך, כדי לראות אותך מביא על החלון שלי" ו"יחד נרכיב שמיים מופשטים". הטון המיוחד של כינרת שמצטרף לדואט אינו יכול לשמש עלה תאנה לטקסט רומנטי קצת מיופייף באווירתו הקודרת כביכול. אפשטיין עושה מאמצים להעשיר במטפורות. הוא פונה ל"ילדה" ומציע "להתעלס במבטים" ולהפליג ל"יבשה של חלומות". למרות התשוקה שפורצת מקולו, אני מתקשה להאמין למילים האלו.
בפינאלה של הדיסק מגיע טון דואב קודרני – "להיות קורבן להיות ניצוד להיות עצמי/ לשתות ולעשן למות ולזיין זה די בריא/ בגידה ואכזבות קרעים וזיכרונות בתוך תוכי" ו"זה לא פשוט כמו תקליט שרוט להסתובב" ו"זה לא פשוט להיות עצמי" "לחיות מבלי להיות כינור שני". מנגינה מינורית יפה, אבל, אפשטיין, צא מזה, צא ממועדון המדוכאים ותתחיל לכתוב שירים, כי השרבוטים הדואבים האלה הם אינם יותר מאשר השתתפות בצער על עצמך, שהיא הסתובבות במעגל סגור ודי מייגע. יש לך מוסיקה. נצל את הכישרון, ויש לך.
