תסרוקת האפרו הענקית כמעט הסתירה את פניה היפות. נראית קטנה, רזה ושברירית, אבל בעוצמה שלה – ממלאת את הבמה, נתמכת בריתם סקשן וזמרות ליווי שלוקחים אותה כמעט לכל המחוזות הסגנוניים מהקשת המרהיבה של המוסיקה השחורה הותיקה מהגוספל הכנסייתי ועד המקצב הפאנקי הריתם נ' בלוז האורבני העכשווי.
אז הנה באה אריקה באדו המלכה, ואם עדיין לא הכתירו אותה רשמית – באה ההופעה בביתן 1 בגני התערוכה במוצ"ש ואישרה את זה סופית. לא אלישיה ולא ביונסה. אריקה. ואריקה כזו יש רק אחת.
לאריקה באדו יש משהו מכל המלכות השחורות הקודמות, מבילי הולידיי הבלוזית, מדיאנה רוס של הסול, מקסנדרה וילסון של של הג'אז והרבה מאוד מאריתה פרנקלין, המלכה הנצחית – בצבע הקולי, במנעד העוצמתי המדהים. וגם מלורן היל של ההיפ הופ.
איך היא שרה את Stay של צ'אקה קאן. איך היא שרה את Next Lifetime. ואת Love Of My Life. קול סולפול, הבעה ומוסיקליות כאלה אינם יכולים להגיע בשום פנים ואופן מזמרת לבנה. זה משהו מאוד גנטי. ואריקה באדו ירשה את כל הגנים הטובים בשילוב של מוסיקה שחורה מסורתית ששורשיה בכנסיה ועם כל מה שאפשר לדרוש מזמרת ריתם נ' בלוז עכשווית כולל נגיעות בראפ.
קיבלנו תצוגה של כשעתיים כולל הדרן ארוך עם תפריט ריתם נ' בלוז, ג'אז היפ הופ סול ופאנק. או מה שמוגדר בשתי מילים "ניאו סול", כולל תיפקוד על תקן MC ממוסיקת הראפ.
למעשה, יש לה כמעט כל מה שידענו על זמרות ריתם נ' בלוז גדולות בארבעים השנים האחרונות, אבל גם משהו הרבה יותר עשיר בעיבודים, באלמנט הקצבי שלוקח אותה לשנות האלפיים, לשירים המצפונים-חברתיים האלה מהאלבום הנפלא "בדואיזם" מ-1997, שסידר לה פלטינה משולשת. וגם עוד אחד מפרסי הגראמי שלה על הסינגל "On & On".
מה שקצת שיבש את ההנאה: אריקה משתמשת בבמה להפצת כל המסרים-סיסמאות פוליטיות-מחאות המשומשים והסטריאוטיפים – נגד המלחמה ולמען אחווה, וכאן היא מתפקדת גם על תקן הדוברת של היצירה שלה, שהמסר הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
אבל הריטואל הזה, אקט ההטפה הוא גם סוג של החנפה שיותר ניג'ז מאשר ריגש. הכי הרבה – קיבלתי את זה כחלק מהפאן של הערב, ונדמה לי שגם הקהל – שהמרים ידיים לבקשתה וחזר על המנטרות.
