הניכור והביאוס שמביע איתי פרל בשיר "אפילו לא אני" הם כמעט טוטאליים. זה לא רק החברה שמסביב אינה מבינה אותו, אלא אפילו הוא אינו מבין את עצמו. חי בבלגנים עם עצמו. את התסכולים, הצער והפגיעות הוא מביע על רקע העיר הגדולה שלעיתים משמשת מטפורה לסבל.
אלבומו השני חושף יוצר מקורי ורגיש שמנסה להתמודד בשירים עם יחסים מסובכים עם נשים, בעיות פנים מול פנים עם עצמו. ב"מים מתחת לגשר" זה מגיע בסערת רגשות דרמטית. בעימות מול רגשותיו. רגע גדול של חשיפה. בשיר אחר זה קול משתוקק ורב הבעה ששר בלוז בוב דילני – על יחסים שלא התגשמו. ב"הלוואי עלי". פרל שר מספר על מכתבי חיזור טיפשיים, ועל תסכוליו באהבה יש עוד היבט ב"בלפור" בטון מדוכדך. והוא שר מלודיה יפה בשיר כאב שקט ועצוב על אהבה ב"ילד טוב".

 עיבוד קצבי מחושמל וטעון מעטר את "כבלים" – עוד שיר כאב וניכור בלילה ללא קץ ("תגלגל את הכבלים ותלך הביתה/ מה אתה חושב שיחכו לך") ובשיר הבא הדכדוך מגיע מ"הרי את משוחררת" – שקט ואקוסטי – על סוף יחסים. וכדי לגוון את הדכדוך שבחוסר האהבה – שיר במקצב ואלס – "ארץ זבת חלב" שמתחיל עם צליל קלרניט. "אין אהבה בעיר/ רק משחקים בחושך/ תראו מי לבד עכשיו/ אין אהבה בשיר"
איתי פרל נע בין רוק פשוט, לבלוז, לשנסון ואפילו ואלס. ואני שלא הכרתיו עד כה, הגעתי לבארבי מלא סקרנות, ואם להודות על האמת (רק האמת) – מסוקרן רק לנוכח שורת החברים שבאו לפרגן.
בהמשך התברר שזו הייתה גם הבעייה של הערב, ערב חגיגי מדי, מקושט מדי בכוכבים, עד שמרוב כוכבים אתה מתקשה לראות את האיש עצמו. ואיתי הביא לערב הזה סוללה של חברים ששרו איתו דואטים משיריו ומשיריהם – אלון אולארצ'יק שעיבד והפיק את אלבומו, דנה ברגר, אריק ברמן, איה כורם, קרן פלס. אנשי הנשיפה יאיר סלוצקי ועמית פרידמן, אבל לעומת זאת ללא הצ'לו שקיים בשני שירים בדיסק.
איתי פרל עושה מוסיקה אישית מאוד מיוחדת, אלבומו החדש מצוין. אבל נדמה לי שבסופו של דבר האישיות הבימתית שלו היא שתקבע האם הוא הולך לפרוץ דרך בגדול. מהערב הזה קשה לקבל תשובות ברורות, כי הוא באיזשהו מקום הוא קצת נעלם בתוך החגיגה. אני אומר את זה – דווקא על רקע דיסק שני שחושף סינגר סונגרייטר אותנטי שמסוגל לעמוד בזכות עצמו.

וידאו: איתי פרל וחברים, קטעים מהופעת ההשקה.