הצלילים האלה מגיעים כמו מתוך ערפל. כאילו הזמר תפס מרחק מהמקרופון. הקטע הראשון Three Way ממוסך בפידבקים, אחר-כך זוהי מעין האפלה של מלודיות פשוטות. "דיסטורשן" מזכיר אלבומים מוקדמים של מגנטיק פילדז, ('69 Love Songs' ) בעיקר האלקטרוניים (זהו הרכב שמוציא כל כמה שנים אלבום) .

 הפתיחה – "נערות קליפורניה" בעלת אופי ביץ' בוייסי מהסיקסטיז במלודיה ובהרמוניה – על שנאה-קנאה צינית של בנות קליפורניה, בלונדות צעירות לנצח, נשואות לדוכסים ולרוזנים – "הן נושמות קוק ונדפקות ע"י כל רוק סטאר חולף". שרה את זה זמרת שהלהקה גייסה – שירלי סימס, שתחזור ב – Drive On Driver. לאיש שכותב את הטקסטים המרירים של המגנטיקס קוראים Stephin Merrit. הוא גם הלידר. הוא שאחראי לשכבות של פידבקים, אבל ההפקה לוקחת הרבה מעבר לצלילי פאז, גם עיבודים לצ'לו, פסנתר ואקורדיון. Mr. Mistletoe עוסק גם הוא בתחושה המרה של בדידות וחוסר אהבה, הבריטון הנמוך והמלנכולי והצלילים הפסיכודליים מייצרים תחושה של סהרוריות. Too Drunk to Dream "אני חייב להשתכר מאוד כדי לחלום"/ מפני שאני רק חולם עליך" הוא שיר אירוני טיפוסי של מריט, ספוג בדיסטורשנים. לא דיסק שמייצר חשמל אמוציונאלי מיידי, אבל מיוחד, ייחודי.